מי לא אוהב סיפורים? אהבת הסיפור היא אוניברסאלית, חוצה גילאים, תרבויות ועמים. לכל עם יש סיפור משלו, מיתוסים ומשלים שסופרו דור אחר דור ועיצבו תודעה אנושית כוללת. הסיפור הוא יכולת פשוטה ומופלאה להעביר מידע עמוק, סבוך ומורכב, באופן הפונה אל הלבבות השומעים. שם נובטים הרעיונות ומקבלים מופעים שונים עם גיל השומע. כך למשל, סיפור ששמענו בילדותינו, מקבל גוון ואופי שונה עם התבגרותינו, וכמו במעשה קסם, בכל פעם, נחשפת לנו אמת גדולה אחרת הנוגעת לסיפור החיים הפרטי שלנו, כאן, בזמן הזה. 

​

בפרשת כי תבוא מופיע מקרא הביכורים, בו נדרש העולה לרגל לספר סיפור. בעודו מחזיק את הטנא עם פירות הביכורים, מספר העולה מעשה היסטורי,  אבינו, דרך יציאת מצרים, ועד הגיעו למקדש בירושלים בהווה המתהווה: ״אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה׳ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳ (דברים, כ״ו, ה-י). 

על הבחירה של התורה לבקש מהעולים לרגל לספר סיפור, כותב הרב יונתן זקס, בספרו - ״שיעורים במנהיגות״, כי : ״השאלות הגדולות - מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהי משימתנו? - נענות על הצד הטוב ביותר בדרך של סיפור, של עלילה, של נרטיב״. הרב זקס מבקש לטעון כי כל עם או מדינה המבקשים לשגשג צריכים להבין בראש ובראשונה מהו הסיפור החברתי המחולל והמכונן שלהם. לסיפור יש חשיבות מדינית, פילוסופית ודתית. 

וכמו לעם ולמדינה, גם לבית הספר צריך להיות סיפור. למען האמת, בכל שיעור צריך להיות סיפור. מורתי, פרופ׳ ענת זוהר הרבתה לדרוש מאיתנו ליצור בשיעורים ״ידע מחולל״ (generative knowledge), לידע מחולל שלוש תכונות עיקריות: מבינים אותו לעומק, זוכרים אותו לטווח ארוך ומסוגלים לעשות בו שימוש במגוון הקשרים חדשים. 

אנו המורות והמורים, נדרשים בראש ובראשונה לכישורים של מספרי סיפורים. משימתנו הגדולה היא להצליח לשזור את הסיפור החינוכי והפדגוגי, יחד עם הסיפורים המשפחתיים של התלמידות, עם הסיפור הלאומי הרחב, והסיפור האנושי הכללי.