פרשת
השבוע

המילה "ברית" היא מן המושגים היסודיים והמכוננים של התורה בכלל, ושל ספר בראשית בפרט. היא מופיעה בהקשרים שונים ומגוונים: בין אלוהים לאדם, בין עמים, בין יחידים, ובין הפרט לכלל. ביסודה, המילה ברית אינה מסמלת רק חוזה משפטי טכני; היא מבטאת תיאום כוונות עמוק ומחויבות הדדית המבוססות על אמון מלא. הפועל הנלווה למילה ברית הוא מהשורש "כר"ת" - פעולה חותכת ובלתי חוזרת. הברית אינה הסכם בר ביטול או שינוי. היא מהלך בלתי חוזר, מעין "נגעת-נסעת". באופן טבעי, כשאנו חושבים על ברית בפרשת נח, המחשבה נודדת מיד אל הברית המפורסמת ביותר: ברית הקשת: "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (בראשית ט', ט"ז). הקשת מסמלת ברית מכוננת הנכרתת בין אלוהים ובין נח, זרעו וכל חי על פני האדמה. היא מגלמת מחויבות אלוהית חד-צדדית לקיומו המתמיד של הסדר הטבעי - הבטחה שלעולם לא יחרב עוד העולם במבול. לצד ההבטחה הזו מונחים יסודות מוסריים אוניברסליים לקיום האנושי, בראשם קדושת חיי האדם ואיסור שפיכות דמים (שהיוו בסיס לשבע מצוות בני נח). אות הברית - הקשת בענן - עומדת כתזכורת חזותית לרחמים ולריסון הכוח. היא מסמנת את המעבר מבריאה שברירית, העלולה להימחות עקב חטאי האדם, לעולם בעל מסגרת יציבה וקבועה של חוקי טבע ומוסר. אך עיון בפרשה מגלה כי ברית הקשת איננה הברית הראשונה הנכרתת בה. קודמת לה ברית נוספת שהיא הפעם הראשונה בכל התורה שבה מופיעה מילה זו: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (בראשית ו', י"ח). אלא שאין זה ברור באיזו ברית מדובר כאן, הרי אין בפסוקים שלפני כן תיאור של כריתת ברית שכזו. חוסר הבהירות הזה העסיק רבות את פרשני תורה: פירוש אור החיים מבאר שמדובר בברית זיכרון והצלה: הברית הינה על ההווה - הבטחה אלוהית שנח לא יישכח בתוך התיבה בלב ים ההרס. ברית זו התממשה בהמשך בפסוק "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ". ביאור שטיינזלץ מציע ראייה עתידית: הברית הנכרתת כעת מתוך ייעוד שתאושר, תתממש ותקויים למעשה לאחר היציאה מהמבול. הקשת היא ייצוגה של הברית המוקדמת שבאה לידי ביטוי בכניסת נח לתיבה. בעל "הכתב והקבלה" (הרב יעקב צבי מקלנבורג) סוקר את מבוכת הפרשנים בהבנת תוכנה ומהותה של הברית, ומציין שלדעת כולם הפסוק כביכול "חסר", אך לגישתו, המקרא אינו חסר דבר. לדבריו המילה "ברית" גזורה מהשורש של ברירה ובחירה ("בָּרוּ לכם איש" - בחרו לכם; דבר מובחר ונבדל). לדבריו, "והקמותי את בריתי" פירושו: אחדש איתך עניין מובחר, נפלא ויוצא מגדר הטבע. הפלא הגדול מתואר מיד בהמשך הפסוק: היכולת של תיבה קטנה ומוגבלת פיזית להכיל בתוכה, בדרך נס, את כל אינסוף מיני החיות והעופות - "החזקת המועט את המרובה". הברית היא עצם הנס שמאפשר את ההצלה. מכל הפירושים הרבים, חביב עלי במיוחד פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין בעל ה"העמק דבר": והקמתי את בריתי - היינו, את הברית שכרתי על קיום העולם. והיא הברכה שברך ה' את אדם וחוה. לפי הנצי"ב, נח אינו האדם הראשון עמו נכרתה ברית, אלא חידוש ותיקוף של הברית המקורית והראשונית ביותר - זו הברית שנכרתה עם בריאת האדם הראשון בעצם יצירתו ובריאתו, בהבטחה כי יש משמעות לקיומו. ישנן בריתות הנכרתות בטקס רב רושם, בחוזה מפורט או בהצהרה קבל עם ועולם. אך ישנן בריתות המתהוות מעצם העשייה, היצירה והאמון. בריתו של הקב"ה עם ברואיו נכרתה בעצם הבחירה האלוהית לברוא אדם ולהניחו בעולם. מעין אמירה אלוהית המבהירה לאדם כי בריאתו אינה גחמה מקרית וחולפת, אלא הכרעה ורצון המעידים על מהות ושליחות. הנאמנות לנח ולצאצאיו נגזרת מבריאת העולם, הברית היא חלק ממעשה בראשית.

מי לא אוהב סיפורים? אהבת הסיפור היא אוניברסאלית, חוצה גילאים, תרבויות ועמים. לכל עם יש סיפור משלו, מיתוסים ומשלים שסופרו דור אחר דור ועיצבו תודעה אנושית כוללת. הסיפור הוא יכולת פשוטה ומופלאה להעביר מידע עמוק, סבוך ומורכב, באופן הפונה אל הלבבות השומעים. שם נובטים הרעיונות ומקבלים מופעים שונים עם גיל השומע. כך למשל, סיפור ששמענו בילדותינו, מקבל גוון ואופי שונה עם התבגרותינו, וכמו במעשה קסם, בכל פעם, נחשפת לנו אמת גדולה אחרת הנוגעת לסיפור החיים הפרטי שלנו, כאן, בזמן הזה. ​ בפרשת כי תבוא מופיע מקרא הביכורים, בו נדרש העולה לרגל לספר סיפור. בעודו מחזיק את הטנא עם פירות הביכורים, מספר העולה מעשה היסטורי, אבינו, דרך יציאת מצרים, ועד הגיעו למקדש בירושלים בהווה המתהווה: ״אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה׳ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה׳ (דברים, כ״ו, ה-י). על הבחירה של התורה לבקש מהעולים לרגל לספר סיפור, כותב הרב יונתן זקס, בספרו - ״שיעורים במנהיגות״, כי : ״השאלות הגדולות - מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהי משימתנו? - נענות על הצד הטוב ביותר בדרך של סיפור, של עלילה, של נרטיב״. הרב זקס מבקש לטעון כי כל עם או מדינה המבקשים לשגשג צריכים להבין בראש ובראשונה מהו הסיפור החברתי המחולל והמכונן שלהם. לסיפור יש חשיבות מדינית, פילוסופית ודתית. וכמו לעם ולמדינה, גם לבית הספר צריך להיות סיפור. למען האמת, בכל שיעור צריך להיות סיפור. מורתי, פרופ׳ ענת זוהר הרבתה לדרוש מאיתנו ליצור בשיעורים ״ידע מחולל״ (generative knowledge), לידע מחולל שלוש תכונות עיקריות: מבינים אותו לעומק, זוכרים אותו לטווח ארוך ומסוגלים לעשות בו שימוש במגוון הקשרים חדשים. אנו המורות והמורים, נדרשים בראש ובראשונה לכישורים של מספרי סיפורים. משימתנו הגדולה היא להצליח לשזור את הסיפור החינוכי והפדגוגי, יחד עם הסיפורים המשפחתיים של התלמידות, עם הסיפור הלאומי הרחב, והסיפור האנושי הכללי.

ב-21 בספטמבר 1948, פורסמה בעיתון ״הארץ״ ידיעה מיוחדת. בין החדשות אודות העולים מפולין וקצובת מזון נוספת למשפחות החיילים, ניצבה תפילה חדשה, תפילה לשלום המדינה. התפילה, כך נאמר, צריכה להאמר בכל שבת לאחר קריאת התורה ונכתבה בידי הרבנים הראשיים - הרב הרצוג והרב עוזיאל, בהסכמת רבני תל-אביב, חיפה ופתח תקווה. בשולי הדברים נכתב כי גם הסופר ש״י עגנון הצטרף לכתיבתה. בלב התפילה, מצויים שלושה פסוקים מפרשת השבוע שלנו, פרשת ניצבים: ״אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ׃ וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִֽבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ׃ וּמָל ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ וְאֶת־לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכל־לְבָבְךָ וּבְכל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ׃״ (דברים, ל׳, ד׳-ו׳) פרשת ניצבים היא פרשה המדגישה את יכולת הבחירה האנושית ואת חובת האדם לבחור בטוב. יכולת הבחירה היא התשתית לברית הנכרתת בין עם ישראל לאלוהיו. הקב״ה מבטיח לישראל כי אם יקיימו את חלקם בברית, יזכו לשוב לארץ ולהתיישב בה. דור התקומה, ראה בבניית המדינה את יישומה והגשמתה של הברית, והתפילה לשלום המדינה היא ביטוי נפלא לכך. בניגוד לכל חוזה מודרני, המכיל בתוכו את תנאי ההפרה שלו והנסיבות שבהן הוא בטל. הפועל המלווה בעברית את כינון הברית הוא השורש כ.ר.ת - כריתת ברית אינה חתימת חוזה או עריכת הסכם. הכריתה היא פעולה חד משמעית ובלתי חוזרת. בזה כוחה ועוצמתה. לכן, מטבע הדברים בני אדם אינם ממהרים להתחייב באופן מלא ומוחלט שאין ממנו דרך חזרה. לא כך מלמדת פרשת ניצבים - בין ישראל לקב״ה אין חוזה או הסכם, אלא כרותה ברית. התחייבות הדדית בלתי חוזרת. כדרכן של בריתות, הן דורשות לפעמים סבלנות רבה ואורך נשימה. אלפי שנים חיכינו לשוב לארצנו, אך ידוע ידענו שהברית הכרותה לא תשוב ריקם. בימים של בירור הברית, צריך לשוב אליה, לדון בה ולשאוף אל התממשותה. זוהי דרך ארוכה, דרך שטרם תמה, דרך נצחית, ואנחנו ההולכים וההולכות בה, מתקשים להבין כבני אדם את מושג הנצח. על כן נראה כי קיומה של ברית, מחייב את ה-״יְקַבֶּצְךָ״ - את ההתקבצות, הקהילה. אולם, הברית והקהילה משלימות ומתנגדות זו אל זו. איפה שהציבור נסחף בלהט הרגע, באה הברית ומציבה סף ומצפן. היכן שהברית יוצרת דין, באה ההתקבצות הקהילתית ומאפשרת חום אנושי ומזור לנפש. את המאבק התמידי המצוי ביניהן אנו יכולים לחוש באופן ממשי בימים אלה, בסוגיות ציבוריות הבוערות בתוכנו. נראה כי מענה לשילובן העדין של הברית וההתקבצות, מצויה בציווי ״וּבָֽחַרְתָּ בַּחַיִּים״. בחירה זו מצטרפת לתפילתינו בראש השנה - ״זָכְרֵנוּ לְחַיִּים. מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים. לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים.״

פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה מעין סיכום של דברי משה בפרידתו מעם ישראל. כמו כל פרידה קשה ומשמעותית, משה רבינו חרד מן המעמד, חושש לגורלם ועתידם, מרביץ בהם תוכחה אך גם מעניק להם ירושה. זו אינה ירושה של זהב, יהלומים או נכסי דלא ניידי, אלא ירושה רוחנית, אלמותית. משה רבינו מעניק לבני ישראל שירה - "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). אבל מהי אותה השירה? - פרשנינו נחלקו בשאלה זו האם השירה היא התורה שניתנה עד כה, או השירה שתינתן מפה - היינו, שירת האזינו. בקריאה פשוטה, נראה כי ה"שירה" המוזכרת בפסוק, אותה מבקש משה לקבוע כעדות, כירושה לדורות, שירה שתעמוד לישראל בימי צרה, היא שירת האזינו הפותחת את הפרק העוקב בספר דברים. כך למשל הבין רש"י שכתב בפירוש כי המילים "השירה הזו" מכוונות לשירת "האזינו". אלא שבקרב חז"ל היו שהבינו אחרת. כך למשל הגמרא במסכת סנהדרין מביאה את הדברים הבאים – "אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה" (תלמוד בבלי, סנהדרין כ״א, ע"ב). לדברי האמורא רבה "השירה" המדוברת היא כלל ספר התורה ולא רק הפרק של שירת האזינו. בין רש״י לרבה מצויה גם שיטתו של הרמב״ן המבאר כי השירה המדוברת היא שירת האזינו, המצטרפת לכלל התורה ומשלימה אותה: ״כי מתחילה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה … ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כְּתָבָהּ בספר התורה. וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד…״ שיטתו של הרמב״ן אינה ״פשרה״ בין שתי השיטות האחרות, אלא היא מגלמת אמת עמוקה ויסודית - השירה אינה התורה כולה, אך בלא השירה התורה אינה שלמה. תורת ישראל אינה רק ספר חוקים ואינה רק ספר סיפורים. יש בה כמובן מאלה ומאלה, אך מה שיעמוד לעד לבני ישראל בעיתות צרה וצוקה הוא דווקא הממד השירי, האומנתי, היצירתי, הפונה אל מעבה הנפש ואל תוככי הנשמה. מסתבר כי אף שהשירה אינה מלמדת דבר מה חדש ואין בה כללים או מצוות, בכל זאת, אין התורה שלמה בלעדיה.

ישנה סברה לא מבוססת שהעולם מתקיים בזכות האנשים הרציניים וחמורי הסבר, אלו הפוסקים בידענות מופלגת ובמבט מפוכח. לעיתים נדמה שהשמחה הפשוטה, היכולת לרגע לשחרר, להיות בהתלהבות מדבקת או בצחוק מתגלגל, לא תואמת את הלך הרוח הנדרש מדמויות "מחזיקות". בכדי למוסס הנחה זו, מביא רש"י הנחה הפוכה המובאת הן בפרשת השבוע שלנו, והן במסכת תענית – אודות גדולת השמחה ביכולתה להחזיק עולם ולהקנות לדבק בה, חיי עולם הבא. הגמרא במסכת תענית (כ"ב ע"א) מביאה סיפור מופלא אודות רב המבקש מאליהו הנביא לגלות לו את סוד הזכייה בחיי העולם הבא. אליהו הנביא עונה לו בתשובה אודות שני אנשים פשוטים הפוקדים את השוק. היינו מצפים כי אנשים הזוכים להיות בני העולם הבא יהיו אנשי שם, רבי מעלה וארשת כבוד ואולם, לשאלה מה עיסוקם, ענו אלה – "אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי", ולפי רש"י - אנשים שמחים ומשמחים אנחנו, ובהמשך – "אִי נָמֵי, כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא" (אם אנו נתקלים באנשים המתקוטטים ביניהם, אנו טורחים ועושים ביניהם שלום). על הקשר שבין היכולת לשמוח ולשמח, ליכולת לקיים שלום בעולם עומדת גם פרשת השבוע שלנו: במעמד וידוי המעשרות מצווה האדם לשמוח בכל הטוב הניתן לו, ובתוך השמחה להעניק גם ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה (דברים כו, י-יד). על המילים "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָֽנִי" אומר רש"י - שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי בוֹ, משמע – הנתינה מן הפירות, צריכה להיות מתוך שמחה עצמית ולמען שמחה של האחר. המפגש בין "השמחות" של הנותן, לבין שמחת המקבל, מאפשרים תיקון עולם ושלום בין הבריות, ומכאן - גם זכות לחיי העולם הבא.

את הציווי החד משמעי לבחירה בחיים - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט), אומר משה לעם ישראל בסוף פרשת נצבים, רגע לפני מותו. בגלל חשיבות הציווי לדורות, מוסיף משה, עדים מפתיעים בכדי לחזק את תוקפו ועוצמתו – "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שם), ובכך נקשרים השמים והארץ להיות ה"עדים" לדרישה מהאדם לבחור בחיים ובברכה ולא במוות ובקללה. פרשנים רבים התקשו בהבנת מהות ה"עדות" הזו. רש"י הסביר שמשה בוחר בשמים ובארץ כעדים משום "שהם קיימים לעולם". עדות אנושית הרי חולפת והאדם לא יוכל להעיד בעוד שנים לא רבות, אך השמים והארץ ימשיכו להתקיים כעדים לאותה ברית וחובה. החזקוני לעומתו הציע שהעדות של השמים והארץ מבקשת לרמוז לברכה ולקללה הצפויות למי שבוחר לדבוק בברית ה' או להפר אותה – בהינתן גשם האדמה נותנת פריה, וכשה' עוצר את השמים, הארץ לא נותנת את יבולה. אך ייתכן וניתן להציע כיוון מחשבה נוסף – השמים והארץ מסמלים את המציאות הממשית, את הוויית העולם שבתוכה אנו מתקיימים. כשמשה מעמיד את השמים והארץ כעדים לדרישה מעם ישראל ללכת בדרכי ה', הוא קובע למעשה כי המציאות הממשית שבה אנו חיים, היא המדד הנאמן והיא ההוכחה הניצחת לעולמנו הערכי, האמוני והרוחני. יש מי שסבור שעולמות של רוח ואמונה יכולים להתנהל בתוך תיבה סגורה ומנותקת, בבית מדרש נעול וחתום, בהיכל קודש הניצב בראש מגדל השן. אך משה מבקש לחבר את התורה למציאות הממשית. לשמים שמעלינו ולארץ שתחתינו. תורה שלא מטביעה את חותמה במציאות, שאינה ניכרת בארץ, אינה התורה המביאה את הברכה שעליה מדבר משה רבינו ועליה עמל כל ימי חייו. החיבור של דבר ה' עם מציאות חיינו, עם הוויות העולם ועם התרבות האנושית, אינה אילוץ מגונה אלא חלק מהותי מחיי הברית.

התשובה היא חידוש גדול ואיננה רעיון המובן מאליו. לא רק זאת, נראה כי ישנם מצבים שבהם היא אינה רלבנטית או אפשרית. כך למשל הוא מקרה בן סורר ומורה שנידון למיתה בשל התנהגותו הרעה משחר ילדותו. הגמרא מסבירה את הדין הקשה הזה באופן הבא - "בן סורר ומורה נידון על שם סופו... הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב (סנהדרין ע, ע"א). ההסבר לעונש החמור המושת על אותו בן מבוסס על ההערכה שאין סיכוי כי ילד זה ישנה או יתקן את מעשיו. שלילת רעיון התשובה והתיקון היא למעשה ההצדקה המוסרית להוצאתו להורג עוד בנעוריו. ​ מנגד, רק בראש השנה קראנו כיצד הקב"ה מציל את ישמעאל ממוות ושומע את קולו במדבר - "כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כא, יז) ואומר על כך המדרש - "באשר הוא שם - אמר רבי סימון: "קפצו מלאכי השרת לקטרגו". אמרו לפניו: "ריבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?". אמר להם: "עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?". אמרו לו: "צדיק". אמר להם: "איני דן את האדם אלא בשעתו". (בראשית רבה, נג, יד) למרות שישמעאל עתיד לגדול ולהעמיד אומה שתציק לישראל, ולכאורה צריך להיות נידון על שם סופו, הקב"ה אינו דן את ישמעאל כבן סורר ומורה, אלא דן אותו "באשר הוא שם" - כפי שהוא באותה שעה. ​ שני מדרשי חז"ל אלו מייצגים שתי גישות שכיחות בעולם ביחס לאופן שבו יש לנתח ולהעריך את ההתנהגות האנושית, שתי עמדות ביחס לתשובה. האם נער פוחז יגדל בהכרח להיות מבוגר פושע? והאם הסיכוי של התשובה מצדיק את הסיכון של הפשיעה? מערכות חברתיות, קהילתיות, דתיות, משפטיות ופוליטיות דנות בשאלות כבדות אלו, אך נראה כי ישנה מערכת אחת שכלל אינה יכולה לקיים את הדיון - מערכת החינוך. מי שבוחרים לעסוק בחינוך, חייבים מתוקף תפקידם להאמין באפשרות של תשובה. כל מהות העשייה החינוכית היא הבחירה לראות את הנער או הנערה "באשר הם שם". להאמין כי ניתן לתקן, כי הסיכוי גדול מהסיכון. חינוך פירושו אמונה באפשרות של תשובה. חינוך פירושו תקווה.

סיפור שידוכם ופגישתם של רבקה ויצחק משופע בתיאורים של מבט, ראייה ועיניים. אליעזר, עבד אברהם אבינו פוגש את רבקה על עֵין הַמָּיִם, ואל הפגישה הגורלית בין רבקה ליצחק, מגיע יצחק מ״באר לחי רואי״. חילופי המבטים בין בני הזוג, מתוארים באופן מופלא וציורי: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים׃ וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כ"ד, ס"ג-ס"ד). חוש הראייה, מאפשר לנו לראות מציאות, אולם לב חכם ומבין חוקר את אותו מראה נגלה, מוצא בה עומקים וחכמה השמורה ביחסי העין והלב. יצחק אבינו מגיע אל רבקה מבאר לחי רואי, אותה הבאר שמצאה הגר במדבר, כאשר נגלה אליה המלאך וברך אותה ואת זרעה. לאחר העקדה הולך יצחק לגור בסמוך לאותה באר, הקרויה על שם הראייה האלוהית, המביטה אל האדם, מתוך מצוקה בקשה ותחינה. אחרי ניסיון העקידה ואחרי מות אימו, ברגעים של אימה וצער, מחפש יצחק את העין המיטיבה שתראה אותו בצרתו. כנשות חינוך, אחת המשימות המורכבות ביותר המונחות לפתחנו בתקופה הזו היא להצליח לראות מהו הצורך החינוכי, הרגשי, האישי והציבורי הנדרש בעת זו. בית הספר איננו אי בודד ואינו בועה בחלל, אלא מהווה חלק מהתרחשות שלמה ורחבה, אליה צריך להתבונן, אותה צריך לראות, בראייה זו עסקנו בשבוע זה. איור: רבקה משקה את עבד אברהם ואת גמליו אלכסנדר קבנל, 1883.

כאור אנושי בתוך אפלת התהומות אליהם הגיעו בני האדם, מפציעה דמותו של נח בסוף פרשת בראשית: "וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ׃ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם׃ וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה" (בראשית ו’ ו-ח) מי הוא נח, אבי האנושות השורדת? הפרשנים חלוקים האם היה צדיק בהשוואה לבני דורו או צדיק כשלעצמו. אדם החי במציאות אומללה ואכזרית, בתוך בני דורו הממלאים את הארץ חמס. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס׃ (בראשית ו, יא), נח היה אור מזהיר במציאות בה היו עסוקים בני דורו בהשחתה של הארץ, ברמיסה ובגזל של רכוש, גזילת בני אדם ובהשחתת צלם אלוהים, בפעולה בניגוד למוסר הטבעי ולצו שמיים, כמאמר פירוש יש"ר על התורה: "בגזל ועושק ולקחת גם הנשים בחזקה, ובכל שאר תועבות ה' אשר שנא, כי מלת חמס כולל כל מיני עול המנגדים לשקול דעת האדם, כגון רציחת אדם וההכחשה גמורה באדון הכל ב"ה, שאין תועבה גדולה הימנה". רגע ננסה להכיר בנח, להפנות אליו מבט במציאות חייו, בסביבתו הבזויה והמושחתת, ועל אף כל זאת – בבחירתו להיות אחר, בפעולתו להציל שריד מברואי העולם על פי צו אלוהים חיים, לזה יקרא אבי חסידות אומות העולם, רק מעמדה שכזו יש עוד סיכוי לאנושות שיש בה בחירה באהבה ובחיים. הלוואי וימצאו לנו חסידי אומות עולם שכאלה עבור החטופים, טף, נשים וזקנים. ​ איור: ויליאם טרנר, אור וצבע, הבוקר לאחר המבול, משה כותב את ספר בראשית, 1843

על פי המשנה במסכת אבות (אבות, ה', ג') "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". מהם אותם נסיונות? על כך חלוקים חכמים, ובשאלה מהו הניסיון הקשה ביותר יגידו כולם פה אחד: "עקדת יצחק". אולם בשוליה של פרשת וירא, רגע אחרי עקידת יצחק, מסופר לאברהם כי לנחור אחיו נולדו 12 בנים. נחור, שנשאר בחרן, לא הקשיב לקריאת "לך-לך" אותה הפנים ויישם אחיו – אברהם אבינו, אבי האמונה. פרופ' מיכאל רוזנק נהג לומר כי פסוקים אלו הם הניסיון הקשה ביותר שבו נתנסה אברהם אבינו. הקב"ה נגלה לאברהם וצווה עליו ללכת לארץ כנען, תוך הבטחה שזרעו יהיה כחול הים וככוכבי השמים. אברהם נענה לקריאה, עוזב את משפחתו ומתמודד עם אתגרים ונסיונות קשים לאורך הדרך. לאחר שנות עקרות רבות, זכה אברהם לשני בנים, אך האחד גורש למדבר פארן והשני נעקד על גבי המזבח. באותו רגע שמכים בו הספקות והתסכול במלא עוזם הוא שומע איך לאחיו, שנותר בחרן וכלל לא יצא לאותה שליחות אלוהית, נולדו בינתיים 12 שבטים. נראה שזהו הניסיון הקשה ביותר בו עומד אברהם - להמשיך ולהתמיד באמונה ובדרך, גם כשנראה שהמציאות טופחת על פנינו, ושמצבם של אחרים סביבו טוב בהרבה. הימים הקשים העוברים עלינו מערערים את האדמה עליה אנו צועדות וצועדים, מעוררים ספקות וקושיות ומעלים הרהורים מחודשים על השליחות והיעוד שלנו, כמו גם על ההבטחה האלוהית שניתנה לנו. דווקא בימים הללו, חשוב שנשאב השראה מדמותו של אברהם אבינו, מנאמנותו, מאמונתו ומהתמדתו. גם כאשר הכאב שורף, הברית עודנה עומדת איתנה. איור: פמליית אברהם, יוזף מולנר, המאה ה-19, מוצג בגלריה הלאומית ההונגרית, בודפשט.

על פי המשנה במסכת אבות (אבות, ה', ג') "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". מהם אותם נסיונות? על כך חלוקים חכמים, ובשאלה מהו הניסיון הקשה ביותר יגידו כולם פה אחד: "עקדת יצחק". אולם בשוליה של פרשת וירא, רגע אחרי עקידת יצחק, מסופר לאברהם כי לנחור אחיו נולדו 12 בנים. נחור, שנשאר בחרן, לא הקשיב לקריאת "לך-לך" אותה הפנים ויישם אחיו – אברהם אבינו, אבי האמונה. פרופ' מיכאל רוזנק נהג לומר כי פסוקים אלו הם הניסיון הקשה ביותר שבו נתנסה אברהם אבינו. הקב"ה נגלה לאברהם וצווה עליו ללכת לארץ כנען, תוך הבטחה שזרעו יהיה כחול הים וככוכבי השמים. אברהם נענה לקריאה, עוזב את משפחתו ומתמודד עם אתגרים ונסיונות קשים לאורך הדרך. לאחר שנות עקרות רבות, זכה אברהם לשני בנים, אך האחד גורש למדבר פארן והשני נעקד על גבי המזבח. באותו רגע שמכים בו הספקות והתסכול במלא עוזם הוא שומע איך לאחיו, שנותר בחרן וכלל לא יצא לאותה שליחות אלוהית, נולדו בינתיים 12 שבטים. נראה שזהו הניסיון הקשה ביותר בו עומד אברהם - להמשיך ולהתמיד באמונה ובדרך, גם כשנראה שהמציאות טופחת על פנינו, ושמצבם של אחרים סביבו טוב בהרבה. הימים הקשים העוברים עלינו מערערים את האדמה עליה אנו צועדות וצועדים, מעוררים ספקות וקושיות ומעלים הרהורים מחודשים על השליחות והיעוד שלנו, כמו גם על ההבטחה האלוהית שניתנה לנו. דווקא בימים הללו, חשוב שנשאב השראה מדמותו של אברהם אבינו, מנאמנותו, מאמונתו ומהתמדתו. גם כאשר הכאב שורף, הברית עודנה עומדת איתנה. איור: פמליית אברהם, יוזף מולנר, המאה ה-19, מוצג בגלריה הלאומית ההונגרית, בודפשט.

בקיץ האחרון נסעתי למשלחת חינוכית מטעם כפר הנוער "ימין-אורד" שבכרמל. קבוצת המנהלים והמנהלות שאליה השתייכתי למדה יחד במשך כשנה על תפיסות חינוכיות מרתקות, אך בעיקר למדנו זה מזה - על הרוח הגדולה המלווה כל אחד ואחת מאיתנו במסעו החינוכי ברחבי החברה הישראלית. המפגש עם אנשי ונשות חינוך בעלי שיעור קומה, לב רחב ושכל חריף, היה לב המסע המשותף. מתוך הלימוד הלכה והתבררה בתוכי תובנה פשוטה ועמוקה: כשיש אנשים כאלה, יש תיקון, יהיה פה טוב. המושג "תיקון עולם" ליווה אותנו כחוט השני לאורך המסע ברואנדה - לא רק בלימוד המשותף שלנו, אלא גם במפגש הבלתי אמצעי עם המקומיים. היה מרגש לגלות כיצד אנשי חינוך ותלמידים ברואנדה מכירים את המושג "תיקון עולם" דווקא בהגייתו העברית, ושואפים לקיימו הלכה למעשה על אדמתם המבקשת שיקום, בנייה וריפוי. אך מהו אותו תיקון עולם, ומהם שורשיו? התפילה "לתקן עולם במלכות שדי" חותמת שלוש פעמים ביום את תפילת "עלינו לשבח" כקריאה לפעולה. אולם חכמינו נחלקו באשר למשמעותו המעשית של המושג: האם מדובר בציווי הלכתי-חברתי שממנו נגזרים דיני גיטין או תקנת הפרוזבול - מבנים משפטיים שתכליתם לאפשר חיים אנושיים יציבים וצודקים, או שמא, זהו רעיון פילוסופי ורוחני, המבקש להתמודד עם תלאות העולם הבלתי מושלם שלנו ומגדיר את תפקיד האדם כשותף פעיל בהשלמת הבריאה? אני רוצה להניח שתי תשובות שנגעו בי לשאלה זו, המאירות זו את זו, ומאפשרות השלמה: תיקון עולם פירושו הליכה בדרכיו של הקב"ה - הרב אברהם יהושע השל מלמד אותנו כי תיקון עולם איננו ציות טכני, אלא התחקות אחר רעיון הצדק האלוהי ופעולה לאור הבקשה להבין את דרכי ה׳: ״החידוש היה הרעיון שהצדק הוא מחויבות לאלוהים, דרכו ולא רק תביעתו; כי אי-צדק אינו רק דבר-מה שאלוהים מגנהו כאשר הוא נעשה על ידי אחרים, אלא שזהו ניגודו המוחלט של אלוהים; כי זכויות האדם אינם אינטרסים של החברה המוגנים בחוק, אלא אינטרסים מקודשים של אלוהים. ... התורה היא בראש ובראשונה דרכי אלוהים ולא חוקי אלוהים. ומשה התפלל: "הודיעני נא את דרכיך". (אלוהים מבקש את האדם, עמ' 228). תיקון עולם פירושו תרגום הכאב לעשייה - כאשר האדם מתבונן בעולם ופוגש את סבלו, מתעוררת בו אי-נחת. הרב קוק מבחין בין תגובות שונות לאותו כאב ומציע דרך פעולה: "יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב, וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה ומכרת את עומק הנפילה של החסרון שבמעשים ושברגשות, שבדיעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכל. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כח הרצון ואת בהירות המחשבה לדלות את הכרת ההויה ממקור הטוב הגמור. וכשהדעה מתישבת, הכל מתחיל להיות חוזר לטובה, וצביון העולם מצטייר ע"פ התכונה הרוחנית והמעשית המוכנת לפניו, ע"י עבודתם התדירית של אוהבי ד' ודורשי שמו, המשתוקקים בכל לב ובכל נפש, לתקן עולם במלכות שדי, שבזה ימחה דמעה מעל כל פנים וחרפה מעל כל הארץ" (שמונה קבצים, ג׳, ע׳). בפרשת בראשית, מגלה לנו הקב״ה את תכלית האדם - "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". האדם לא הונח בעולם כדי ליהנות מפירותיו בלבד, אלא כדי לעבוד ולשמור, לפעול בתוכו מתוך אחריות מעשית, ערכית, מוסרית ורוחנית. לשם כך, קודם כל צריך להכיר בהעדר השלמות, להחזיק את מהותה של אותה "עצבנות גדולה", ומתוך מחויבות ללכת בדרכי הצדק האלוהי - לקום ולעשות. תיקון עולם אינו סיסמה רחוקה, אלא עבודה מתמדת של הפיכת הכאב לכוח מניע של בניה, ריפוי ותיקון

כיצד מתחילים מבראשית? בסופו של שבוע קשה מנשוא, קשה למצוא מילים שיתארו נכונה את המצב שלנו כאומה, כמדינה וכחברה. על המנעד הרגשי בו מצויות התלמידות, המשפחות והצוות עוד ידובר ויסופר, וכעת, מתוך עומקיו של השבר הגיעה גם העת לשאילת השאלות הגדולות – מי אנחנו ומה אנחנו מבקשות להיות. בתוך הערפל והחושך של השבוע האחרון, ביקשנו להאיר במקום של תפילה משותפת ולימוד משותף. הלימוד עסק בשלוש שאלות גדולות מפרשת בראשית – שאלת בריאת האדם, היכולת ליצור מקדש בזמן בשבת ובברכה, ושאלת הפגת הבדידות. המפגשים עם התלמידות בכל יום אפשרו שיח, דיון וכתיבה שלהן. ברשותכם, אשתף אתכם במהלך השאלה הגדולה הראשונה – שאלת בריאת האדם. בפסוקים המתארים את בריאת האדם, מספרת התורה כי היצירה הגדולה ביותר נעשתה מתוך מעשה של שותפות: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים  אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כ’-כא). השאלה התאולוגית שהעסיקה פרשנים רבים היא על לשון הריבוי, מי השותפים לקב"ה באותו "נעשה אדם"? המדרש במסכת סנהדרין (לח, עב) מתארת כי הקב"ה התייעץ על בריאת האדם עם מלאכי השרת: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו, אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך – מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך – עשה. המלאכים אינם מעוניינים בבריאת האדם בשל מעשיו הרעים והנפשעים. לגישתם, אף על פי שאדם יכול להיות כמעט כמלאך, הרי הוא יכול להיות כשטן. סיכוי זה, לא שווה את הנזק הרב. לעומתם, בוחר הקב"ה לברוא את האדם, אף על פי כן. הרב יונתן זקס מבקש להבין את ההתעקשות הזו של הקב"ה בבריאת האדם על אף פוטנציאל ההרס הטמון בו, תשובתו היא חד משמעית – אלוהים מאמין ביכולת הבחירה של האדם לבחור בטוב: "יש בחיי רבים מאיתנו, בטוחני לפחות שבחיים שלי, זמנים שהשמש מתכסה בהם מאחורי ענן שחור של ייאוש. דוד המלך הכיר תחושת אלה מקרוב. הן נושאם של כמה ממזמורי תהילים. אנשים יכולים להיות אכזריים זה כלפי זה. יש אנשים המנסים להקל על כאבם שלהם בגרימת כאב לאחרים. אדם עשוי לאבד אמונה באנושות, או בעצמו, או גם וגם. ובזמנים כאלה, הידיעה שאלוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת, הופכת לב. כדבר דוד המלך במזמור כ"ז: ”כי (אפילו) אבי ואמי עזבוני - וה’ (תמיד) יאספני”. (הרב יונתן זקס, רעיונות משני חיים). גם אנחנו ביקשנו לאחר התפילה לשוב ולהזכיר לעצמינו את האמונה באדם, ואביא כנחמה מעט מדברי הזהב שכתבו התלמידות הנפלאות שלנו לשאלה זו: מה טוב באדם? – "אהבה", "עזרה לזולת", "היכולת להתפלל מהלב", "יצירתיות", "תיקון עולם".

פרשת האזינו, המלווה אותנו בשבועיים האחרונים, בימי שני וחמישי ובמנחה של רה"ש, תקרא השבת במלואה, ותזכיר לנו את מקומה של ההאזנה הרבתית-הגדולה אליה שותפים השמים והארץ. במעמד עצום זה, פי שראינו בשבוע שעבר, מצדיק משה רבינו את הדין הנחרץ על ידי הקב"ה, כדין האמת התמידי והשלם, בהמלכת הקב"ה המתאימה כל כך לראש השנה. באופן מנוגד לפומביות זו, ואולי דווקא באופן משלים, תפילתו של יונה הנביא, לא נשמעת בהדהוד השמים והארץ, אלא דווקא מתוך ירידה מתמדת, צלילה לתהומות עמוקים וחשוכים שאין בהם אור יום של שמים וארץ. המוטיב החוזר בספר יונה הוא מוטיב "הירידה" - יונה יורד ליפו, יורד לאנייה, יורד לירכתיים ובסוף יורד למצולות. בתוך מי הים, בצפיפות ודוחק, יונה קבור פעמיים – בתוך הדג המצוי בתוך מים. את הצפיפות, הדוחק והתהום מעצימים הפרשנים בפירוש הפסוק "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה." (יונה ב, ב). בשאלה, מהי אותה "דגה", ומדוע דווקא בתוך הדגה פתח יונה את פיו בתפילה, אומר רש"י: "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה והיה זכר והיה יונה עומד בריווח ולא נתן לב להתפלל רמז הקב"ה לדג והקיאו לתוך פיה של נקבה והייתה מלאה עוברים והיה שם בדוחק גדול והתפלל שם שנאמר ממעי הדגה". לפי מדרש זה, הרווח היחסי שהיה ליונה בדג גרם לו שלא להתפלל, ועל כן היה צריך לצמצמו עוד ועוד, בכדי להוציא מפיו תפילה. בתפילת יום הכיפורים אנו מצויים בתווך שבין הפומביות – "פתח לנו שער בעת נעילת השער", לבין הצלילה, התכנסות והתכווצות היד והגוף באמירת הוידוי האישי. יהי רצון שתפילתנו תוכל להיות בין נשגבות השמים והארץ לבין הצלילה אל המצולות, מתוך השלמה הנובעת מלבבות פועמים. ​

פרשת האזינו כמעט וחותמת את ספר דברים ואת חמשת חומשי התורה. בשירה מופתית ומורכבת זו, מזכיר משה רבנו את הצורך האנושי ב"עוגנים" בעבר, ובזיכרון קולקטיבי שמספר לנו סיפור משותף - מי אנחנו, מה הסיפור שלנו, ומה משמעותו. במרכז תפיסה זו עומד הפסוק: ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״ (דברים ל״ב, ז׳). הרב עדין שטיינזלץ מפרש את הפסוק בפשטות ובבהירות: משה אינו מחדש כאן עובדות לשומעיו המיידיים, אלא צופה פני עתיד. הוא מבין שברבות השנים הזיכרון החי יישחק ויישכח, ולכן מניח את התשתית למסירה הבין-דורית: כשלא תדעו ולא תזכרו - פנו אחורה, שאלו את ההורים ואת הזקנים, והם אלו שיספרו לכם את חסדי ה' ואת הדרך שעבר העם מאז היווסדו. בכך יוצר משה את החוט המקשר בין הדורות, ואת המנגנון הטבעי והפשוט שבין ילדים, הורים וסבים. הד לפער שבין המנהג המועבר לבין שאלת הדור הבא עולה בגמרא במסכת סוכה (מו ע"א) בדיון על ברכת נר חנוכה: ״וּמַאי מְבָרֵךְ? בָּרוּךְ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? ... רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: 'שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ'״. הגמרא מניחה שהאדם אינו מקבל את המעשה כמובן מאליו; הוא שואל על המקור, על הסמכות, ועל התוקף. התשובה אינה ביטול השאלה, אלא הפנייתו לשרשרת המסירה המשפחתית והקהילתית, אל הזיכרון החי של הדורות שקדמו לו, אל היכולת להיות חלק משרשרת אנושית קדומה. חוקר הדתות והפילוסוף מירצ׳ה אליאדה עמד בספרו ״המיתוס של השיבה הנצחית״ על תפיסת הזמן בחברות מסורתיות-ארכאיות: שם, הדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, אין התקדמות אמיתית, וההווה אינו אלא שחזור של תבניות קדומות. על פניו, ניתן היה לטעות ולחשוב שפרשת האזינו מעודדת תפיסה מעגלית כזו, פנייה אל העבר רק כדי לשחזר אותו שוב ושוב בבחינת אין חדש תחת גלגל השמש. אולם הרש״ר הירש מציג קריאה אחרת, הדוחה את המעגליות הסגורה ומציעה במקומה תנועה של קווית ועולה של משמעות, למידה ותיקון: ״'זכור ימות עולם' – ולא רק זאת אלא 'בינו': רדו לעומק משמעותם, נסו להבין את הקשרים בין הדורות הבאים זה אחר זה... עקבו אחר שלבי התפתחות המין האנושי. ואחר כך, 'שאל אביך': שאל את אביך על ההיסטוריה שלך... 'ויגדך': הוא יציג לך אותה כפי שהיא חיה בזיכרונו; 'זקניך ויאמרו לך': זקניך שקנו חכמה ובינה יפרשו לך את ההיסטוריה שלך; הם יבארו לך את מוצאך ואת ייעודך ההיסטורי בהקשר לחטאים ולשלבי החינוך של הדורות הקודמים״. לפי הרש״ר הירש, הזמן היהודי אינו מעגל סטטי החוזר על עצמו, אלא ספירלה העולה כלפי מעלה. המבט אל העבר אינו נוסטלגי גרידא, או שחזור מקודש של מה שהיה, אלא קריאה להתבוננות ביקורתית ומעמיקה: לזהות את הטעויות, ללמוד מהמשברים, ולהבין את ייעודנו בהווה. הזיכרון אינו כובל אותנו לאחור - הוא מעניק לנו את המשענת ואת הכיוון כדי לטפס שלב נוסף למעלה, לקראת תיקון הדור ותיקון עולם. יהי רצון שתתחדש לנו שנה טובה, כזו שיש לה עוגנים בעבר ושמאפשרת תיקון, השלמה והתפתחות. זו הרי משמעותה של תפיסת ההיסטוריה.

היכולת לכתוב שירה ולהביע את רחשי הנפש דרך מילים, היא אחת מן היכולות האנושיות המופלאות. מן הצד השני, היכולת לשיר את אותה השירה, לצרף אל המילים ניגון, מאפשרת חילחול עמוק יותר, המהווה רכיב של מכנה משותף בין קבוצת אנשים, בסיס תרבות וחברה אנושית. השירה מקבלת מקום של כבוד בפרשת וילך - וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים ל״א, י״ט). … וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: (דברים כ״ח, ל, סוף הפרשה). כדי שנוכל ללמוד את אותה השירה, נשאלת השאלה מהי אותה "שירה" אליה מתייחס משה? בפשט הפסוקים ובדברי חז"ל והפרשנים אנו מוצאים שלוש גישות מרכזיות להגדרת "השירה": לפי רש״י - כפשט - ״השירה הזאת״ היא השירה שתבוא לאחר מכן, היינו - שירת האזינו. מאידך, חז"ל במסכת סנהדרין (כא ע"ב) לומדים מפסוק זה את חובת המלך לכתוב לו ספר תורה, מכאן שהשירה הינה כלל התורה: "אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה'". הרמב"ן מביא עמדה אמצעית בין הפשט למדרש ההלכה לפיה השירה היא אמנם שירת האזינו, אך כיוון שנוספה לחומש והשלימה את ספר התורה עד תומו, קיבלה התורה כולה את שמה ואת אופייה של החתימה שלה - שירה: "כי מתחילה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים... ואחרי כן נצטווה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה...". בין אם השירה הינה התורה כולה, ובין אם חלקה המצומצם בפרשת ״האזינו״, משה רבינו מלמדנו כלל גדול. הפיכת מערכת הלכות, כללים סיפורי מסעות לשירה, הופכת את התורה ממערכת לימוד נוקשה, לחיה ונושמת, כדברי ר׳ עקיבא במסכת עירובין (נד ע"ב) המצווה את המלמד לעזור לתלמידו לשנן, כדברי שירה: "מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר: 'ולמדה את בני ישראל'". שירה אינה נקראת כטקסט יבש; היא נישאת בפה, מתנגנת, נאמרת בחבורה ונכנסת אל נימי הלב. שירה היא דבר בלתי נשכח. לימוד המתקבל כדברי שיר - לא ישכח.

בשירה הנפלא, מתארת המשוררת מירי וסטרייך את השבוע האחרון של השנה, שבוע שיש בו מנעד רגשי, קצוות, בין תחושה של קצה-סוף לראש-התחלה. שבוע שיש בו ציפייה, חשבון נפש, תפילה, חשש, ותקווה. ​ בַּשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה בָּאוּ גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה אֱלוּל קָרָא מִכָּל הַחַלּוֹנוֹת אֲנַחְנוּ עֲננוּ, וְקוֹל מַיִם רְחוֹקִים הִדְהֵד בִּתְשׁוּבָה מַעֲשֵׂי הַשָּׁנָה הַנִּסְגֶּרֶת עָמְדוּ לִפְנֵי בְּשׂוֹרָה רָצִיתִי לְחַבֵּק וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת מָה בִּקְצֵה הַשָּׁבוּעַ עוֹמֵד הֶחָג מוֹשִׁיט אֱלֵי יַדִּים. אֲנִי רוֹאֶה אֶת תְּפִלּוֹתַי רְצוֹת אֵלָיו, מִתְרַפְּקוֹת, נֶעֱטָפוֹת בְּשִׂמְחָה אֲנִי עוֹדִי עוֹמֶדֶת בֵּין דְּלָתוֹת אַחֲרִית לְרֵאשִׁית בְּגַעְגּוּעִים גְּדוֹלִים – וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מָה ​ גם בפרשת האזינו, מתחולל מנעד רגשי בין פרידה וגעגוע מגדול הנביאים – משה רבינו, לבין שירה המייצגת את התרוממות הנפש האנושית, את נשגבותה. משה רבינו, נפרד מעם ישראל, מחלומו הגדול להכניס ולהכנס עם ישראל לארץ, ומתוך שבר החלום הוא נפרד בשירה, בברכה וצידוק הדין - הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד). הרש"ר הירש בפירשו על הביטוי "תמים פועלו" מדבר על הפער בין היצירה האנושית החותרת לשלמות, אך נותרת בלתי שלמה, להנהגת ה' בעולם הנעשית בתום ובשלמות. בעיני בשר ודם קשה לשאת הבנה דיאלקטית זו, שיש בה דין שלם לצד צדק שלם, לכן, היכולת לדון בצידוק דין תתאפשר במבט אנושי שיש בו יכולת לתיקון. במסכת ראש השנה (ט"ז, ע"ב) מונים ארבעה דברים שיש באפשרותם לקרוע דינו של אדם של אדם ולתקן את מידת הדין: "צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה". משה רבינו, ביקש את האפשרות לתיקון, אך לא נענה בעת דין. יחד עם זאת, בפסוקים האחרונים של ספר דברים דבריו מתמקדים בשירת האזינו ובברכה לבני ישראל. האפשרות לשיר ולברך מתוך רגעים אחרונים של פרידה מלמדת אותנו כי מורכבות רגשית יכולה לאפשר מבט של צידוק דין ואמונה כי הדין יעשה מתוך משפט צדק המתאים במלואו לאותה השעה בדיוק. ​

משל חסידי מפורסם המיוחס לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מספר על מלך שקודם בואו לעיר, יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים את פניו בשדה. קבלת פנים פשוטה זו, בשדה הפתוח, נעשית מתוך מאור פנים ושחוק, מפגש של חיבור עיניים טובות ולבבות. המשפט המוכר - "המלך בשדה", מתאר משל זה בנוגע לחודש אלול, האחרון בחודשי השנה העברית, חודש של תשובה ובקשות לקראת השנה החדשה. חודש בו המפגש עם הקב"ה מתאפשר בפשטות ונגישות בשדה, מקום הטבע והבר, המקום הארצי שבו ניתן לפגוש אמת פשוטה ללא חיץ. חודש אלול, מזכיר לנו פשטות רכה זו. האמת המצויה בפשטות מוזכרת גם בפרשת השבוע שלנו, בפסוקים מופלאים אלה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים ל, יא-יג) הפסוקים השגורים היטב על הלשון מזכירים לנו שהדברים הגדולים באמת לא מתרחשים "בשמים או מעבר לים", אלא מתרחשים ממש כאן, בפשטות הדרך, ביום-יום, במפגש פנים אל פנים, בשדה בממלכת פלך שלנו. ​