פרשת משפטים מחזירה אותנו אל לב מסכת בבא קמא אותה לומדות תלמידות י׳-י״ב. ולמרות דפי הגמרא הממוקדים בהכנה לבגרות, אנחנו מבקשות להרחיב את נקודת המבט, כתפיסה חינוכית-ערכית וללמוד מעבר לחומר הרגיל. לפני פרק הכונס, ביקשנו לצלול עם תלמידותינו למשנה הראשונה במסכת בבא קמא: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין: הַשּׁוֹר, וְהַבּוֹר, וְהַמַּבְעֶה, וְהַהֶבְעֵר… וּכְשֶׁהִזִּיק – חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.

השאלה - מהו תשלום ״מיטב הארץ״? הדרישה לתיקון העוול, להשבת המצב לקדמותו לאחר שנעשתה פגיעה, היא יסוד מערכת הצדק האנושי, ופרשת משפטים מניחה את הבסיס לתפיסת הצדק המבקשת להכיר בעוול ולתקנו. כאשר עוסקת התורה בחובה לשלם ולפצות לאחר שנגרם נזק, היא מצווה כך - "כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב, ד). התורה אינה מסתפקת בחובה לשלם, אלא דורשת כי התשלום יהיה במעלה גבוהה וטובה במיוחד - מן ה"מיטב". 

אלא שחז"ל נחלקו בהבנת הציווי לשלם את ה"מיטב" הזה: בעוד ר' ישמעאל סבור כי מדובר במיטב השדה או הכרם של הניזק, ר' עקיבא סבור כי מדובר במיטב השדה או הכרם של המזיק (בבא קמא, ז׳ ע״א). נראה כי מחלוקת התנאים נוגעת לשאלה מהי מהות התיקון הנדרש לאחר הפגיעה - האם המרחב שבו יש לעסוק הוא עולמו של הנפגע או שמא דווקא עולמו של הפוגע. 

במסכת גיטין קובעת הגמרא כי הנימוק לחובה לשלם ממיטב השדה הוא בגדר "תיקון העולם" (גיטין מ״ח ע״ב). הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי עומדת על הקושי שבקביעה הזו, שהרי מדובר בדין תורה של ממש, ולא בתקנת חכמים, בדומה לשאר הדינים שאמרו חכמים מפני "תיקון עולם". אלא שלדבריה זהו בדיוק החידוש בדברי הגמרא - התורה קבעה את פעולת ״תיקון העולם״ כחובת תשלום הנזק ממיטב השדה במטרה להביא לתיקון החברה האנושית. מפעלם הגדול של חכמינו הוא בביאור האופן שבו עלינו לתקן את העולם, ובתזכורת המתמדת ללומדי התורה על עצם החובה לחתור לתיקון זה. 

תיקון העולם לאחר פגיעה, נזק ועוול כרוך במעשה מורכב - הן של מה שאירע לניזק והן לעצם פגיעתו של המזיק. לא ניתן להביא לעולם מתוקן מבלי לתת תשומת לב ראויה לשני המרחבים הללו. מבטם העמוק של חכמים, מבקש לעודד ולחדד את נקודת המבט השלמה הזו, כך שאף מרחב לא יוזנח ולא יישכח. תיקון עולם, כשמו כן הוא, תיקון עולמות. באופן מלא ושלם, גם כשיש לאותם עולמות נקודות מבט שונות ומנוגדות. 

נשאלת השאלה מדוע לאחר הקולות מן השמיים, המעמד הנשגב והבשורה הענקית הטמונה בעשרת הדיברות, באה מצווה זו, המבקשת בעומקה לשוב אל הקרקע והאדמה. לא רק זאת, לפי פרשנים שונים, המזבח צריך להיות נטוע באדמה ונובע ממנה, כך מפרש רש"י: מזבח אדמה – ״מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפים.״ ומוסיף האבן עזרא כי כבוד ה׳ נגלה במזבח פשוט דווקא: ״וכבודי ידור עמכם ולא יזח, על תנאי שתזבחו זבחים לי. ולא אבקש מזבח זהב וכסף, כי אם מזבח אדמה״.

על פי המדרשים, השילוב בין השמים לארץ - בין, ״אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם״ לבין ״מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי״, מבקש את התנועה בין הההתגלות הגדולה והשמימית לפעולה הארצית הפשוטה פה על פני האדמה. כך נאמר במדרש תנחומא כי מזבח האדמה נלמד כנגד מזבח של מעלה מחלום סולם יעקב: "ויחלום והנה סולם". אמר ר' אלעזר ב"ר שמעון בן יוחי: הראה לו מזבח, שנאמר: מזבח אדמה … וראשו מגיע השמימה – זה ענן הקטורת״.

כל חיינו בעולם אנו נעים בניסיון לחבר בין הארץ והשמים. בקשה זו מקבלת ביטוי נוסף בט״ו בשבט, חג האילנות, בו אנו נוטעים עצים באדמת הארץ מקווים ומייחלים כי ישרישו, יצמחו ויעלו מעלה מעלה אל עבר השמים האינסופיים. פעולת ההצמחה הארצית מתחילה בהקשבה לקולות מן השמיים, אך מתגשמת בעיקרה בחיבור הארצי, היומיומי, שאין בו זוהר של זהב וכסף. ככה עצים גדלים, כך אדם גדל, כך אומה גדלה, משגשגת וצומחת.