_edited.png)
נקודה לפרשה
אביטל עופרן
מנהלת בית הספר
משל חסידי מפורסם המיוחס לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מספר על מלך שקודם בואו לעיר, יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים את פניו בשדה. קבלת פנים פשוטה זו, בשדה הפתוח, נעשית מתוך מאור פנים ושחוק, מפגש של חיבור עיניים טובות ולבבות. המשפט המוכר - "המלך בשדה", מתאר משל זה בנוגע לחודש אלול, האחרון בחודשי השנה העברית, חודש של תשובה ובקשות לקראת השנה החדשה. חודש בו המפגש עם הקב"ה מתאפשר בפשטות ונגישות בשדה, מקום הטבע והבר, המקום הארצי שבו ניתן לפגוש אמת פשוטה ללא חיץ. חודש אלול, מזכיר לנו פשטות רכה זו.
האמת המצויה בפשטות מוזכרת גם בפרשת השבוע שלנו, בפסוקים מופלאים אלה:
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים ל, יא-יג)
הפסוקים השגורים היטב על הלשון מזכירים לנו שהדברים הגדולים באמת לא מתרחשים "בשמים או מעבר לים", אלא מתרחשים ממש כאן, בפשטות הדרך, ביום-יום, במפגש פנים אל פנים, בשדה בממלכת פלך שלנו.
פרשת האזינו, המלווה אותנו בשבועיים האחרונים, בימי שני וחמישי ובמנחה של רה"ש, תקרא השבת במלואה, ותזכיר לנו את מקומה של ההאזנה הרבתית-הגדולה אליה שותפים השמים והארץ. במעמד עצום זה, פי שראינו בשבוע שעבר, מצדיק משה רבינו את הדין הנחרץ על ידי הקב"ה, כדין האמת התמידי והשלם, בהמלכת הקב"ה המתאימה כל כך לראש השנה.
באופן מנוגד לפומביות זו, ואולי דווקא באופן משלים, תפילתו של יונה הנביא, לא נשמעת בהדהוד השמים והארץ, אלא דווקא מתוך ירידה מתמדת, צלילה לתהומות עמוקים וחשוכים שאין בהם אור יום של שמים וארץ. המוטיב החוזר בספר יונה הוא מוטיב "הירידה" - יונה יורד ליפו, יורד לאנייה, יורד לירכתיים ובסוף יורד למצולות. בתוך מי הים, בצפיפות ודוחק, יונה קבור פעמיים – בתוך הדג המצוי בתוך מים. את הצפיפות, הדוחק והתהום מעצימים הפרשנים בפירוש הפסוק "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה." (יונה ב, ב). בשאלה, מהי אותה "דגה", ומדוע דווקא בתוך הדגה פתח יונה את פיו בתפילה, אומר רש"י: "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה והיה זכר והיה יונה עומד בריווח ולא נתן לב להתפלל רמז הקב"ה לדג והקיאו לתוך פיה של נקבה והייתה מלאה עוברים והיה שם בדוחק גדול והתפלל שם שנאמר ממעי הדגה". לפי מדרש זה, הרווח היחסי שהיה ליונה בדג גרם לו שלא להתפלל, ועל כן היה צריך לצמצמו עוד ועוד, בכדי להוציא מפיו תפילה.
בתפילת יום הכיפורים אנו מצויים בתווך שבין הפומביות – "פתח לנו שער בעת נעילת השער", לבין הצלילה, התכנסות והתכווצות היד והגוף באמירת הוידוי האישי. יהי רצון שתפילתנו תוכל להיות בין נשגבות השמים והארץ לבין הצלילה אל המצולות, מתוך השלמה הנובעת מלבבות פועמים.
בשירה הנפלא, מתארת המשוררת מירי וסטרייך את השבוע האחרון של השנה, שבוע שיש בו מנעד רגשי, קצוות, בין תחושה של קצה-סוף לראש-התחלה. שבוע שיש בו ציפייה, חשבון נפש, תפילה, חשש, ותקווה.
בַּשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה
בָּאוּ גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים
וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה
אֱלוּל קָרָא מִכָּל הַחַלּוֹנוֹת
אֲנַחְנוּ עֲננוּ,
וְקוֹל מַיִם רְחוֹקִים
הִדְהֵד בִּתְשׁוּבָה
מַעֲשֵׂי הַשָּׁנָה הַנִּסְגֶּרֶת
עָמְדוּ לִפְנֵי בְּשׂוֹרָה
רָצִיתִי לְחַבֵּק
וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת מָה
בִּקְצֵה הַשָּׁבוּעַ עוֹמֵד הֶחָג
מוֹשִׁיט אֱלֵי יַדִּים.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת תְּפִלּוֹתַי רְצוֹת אֵלָיו,
מִתְרַפְּקוֹת, נֶעֱטָפוֹת בְּשִׂמְחָה
אֲנִי עוֹדִי עוֹמֶדֶת
בֵּין דְּלָתוֹת אַחֲרִית לְרֵאשִׁית
בְּגַעְגּוּעִים גְּדוֹלִים –
וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מָה
גם בפרשת האזינו, מתחולל מנעד רגשי בין פרידה וגעגוע מגדול הנביאים – משה רבינו, לבין שירה המייצגת את התרוממות הנפש האנושית, את נשגבותה. משה רבינו, נפרד מעם ישראל, מחלומו הגדול להכניס ולהכנס עם ישראל לארץ, ומתוך שבר החלום הוא נפרד בשירה, בברכה וצידוק הדין - הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד). הרש"ר הירש בפירשו על הביטוי "תמים פועלו" מדבר על הפער בין היצירה האנושית החותרת לשלמות, אך נותרת בלתי שלמה, להנהגת ה' בעולם הנעשית בתום ובשלמות. בעיני בשר ודם קשה לשאת הבנה דיאלקטית זו, שיש בה דין שלם לצד צדק שלם, לכן, היכולת לדון בצידוק דין תתאפשר במבט אנושי שיש בו יכולת לתיקון.
במסכת ראש השנה (ט"ז, ע"ב) מונים ארבעה דברים שיש באפשרותם לקרוע דינו של אדם של אדם ולתקן את מידת הדין: "צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה".
משה רבינו, ביקש את האפשרות לתיקון, אך לא נענה בעת דין. יחד עם זאת, בפסוקים האחרונים של ספר דברים דבריו מתמקדים בשירת האזינו ובברכה לבני ישראל. האפשרות לשיר ולברך מתוך רגעים אחרונים של פרידה מלמדת אותנו כי מורכבות רגשית יכולה לאפשר מבט של צידוק דין ואמונה כי הדין יעשה מתוך משפט צדק המתאים במלואו לאותה השעה בדיוק.
כיצד מתחילים מבראשית?
בסופו של שבוע קשה מנשוא, קשה למצוא מילים שיתארו נכונה את המצב שלנו כאומה, כמדינה וכחברה. על המנעד הרגשי בו מצויות התלמידות, המשפחות והצוות עוד ידובר ויסופר, וכעת, מתוך עומקיו של השבר הגיעה גם העת לשאילת השאלות הגדולות – מי אנחנו ומה אנחנו מבקשות להיות.
בתוך הערפל והחושך של השבוע האחרון, ביקשנו להאיר במקום של תפילה משותפת ולימוד משותף. הלימוד עסק בשלוש שאלות גדולות מפרשת בראשית – שאלת בריאת האדם, היכולת ליצור מקדש בזמן בשבת ובברכה, ושאלת הפגת הבדידות. המפגשים עם התלמידות בכל יום אפשרו שיח, דיון וכתיבה שלהן. ברשותכם, אשתף אתכם במהלך השאלה הגדולה הראשונה – שאלת בריאת האדם.
בפסוקים המתארים את בריאת האדם, מספרת התורה כי היצירה הגדולה ביותר נעשתה מתוך מעשה של שותפות: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כ’-כא). השאלה התאולוגית שהעסיקה פרשנים רבים היא על לשון הריבוי, מי השותפים לקב"ה באותו "נעשה אדם"?
המדרש במסכת סנהדרין (לח, עב) מתארת כי הקב"ה התייעץ על בריאת האדם עם מלאכי השרת: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו, אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך – מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך – עשה.
המלאכים אינם מעוניינים בבריאת האדם בשל מעשיו הרעים והנפשעים. לגישתם, אף על פי שאדם יכול להיות כמעט כמלאך, הרי הוא יכול להיות כשטן. סיכוי זה, לא שווה את הנזק הרב. לעומתם, בוחר הקב"ה לברוא את האדם, אף על פי כן.
הרב יונתן זקס מבקש להבין את ההתעקשות הזו של הקב"ה בבריאת האדם על אף פוטנציאל ההרס הטמון בו, תשובתו היא חד משמעית – אלוהים מאמין ביכולת הבחירה של האדם לבחור בטוב: "יש בחיי רבים מאיתנו, בטוחני לפחות שבחיים שלי, זמנים שהשמש מתכסה בהם מאחורי ענן שחור של ייאוש. דוד המלך הכיר תחושת אלה מקרוב. הן נושאם של כמה ממזמורי תהילים. אנשים יכולים להיות אכזריים זה כלפי זה. יש אנשים המנסים להקל על כאבם שלהם בגרימת כאב לאחרים. אדם עשוי לאבד אמונה באנושות, או בעצמו, או גם וגם. ובזמנים כאלה, הידיעה שאלוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת, הופכת לב. כדבר דוד המלך במזמור כ"ז: ”כי (אפילו) אבי ואמי עזבוני - וה’ (תמיד) יאספני”. (הרב יונתן זקס, רעיונות משני חיים).
גם אנחנו ביקשנו לאחר התפילה לשוב ולהזכיר לעצמינו את האמונה באדם, ואביא כנחמה מעט מדברי הזהב שכתבו התלמידות הנפלאות שלנו לשאלה זו:
מה טוב באדם? – "אהבה", "עזרה לזולת", "היכולת להתפלל מהלב", "יצירתיות", "תיקון עולם".
כאור אנושי בתוך אפלת התהומות אליהם הגיעו בני האדם, מפציעה דמותו של נח בסוף פרשת בראשית: "וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ׃ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם׃ וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה" (בראשית ו’ ו-ח)
מי הוא נח, אבי האנושות השורדת? הפרשנים חלוקים האם היה צדיק בהשוואה לבני דורו או צדיק כשלעצמו. אדם החי במציאות אומללה ואכזרית, בתוך בני דורו הממלאים את הארץ חמס. וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס׃ (בראשית ו, יא), נח היה אור מזהיר במציאות בה היו עסוקים בני דורו בהשחתה של הארץ, ברמיסה ובגזל של רכוש, גזילת בני אדם ובהשחתת צלם אלוהים, בפעולה בניגוד למוסר הטבעי ולצו שמיים, כמאמר פירוש יש"ר על התורה: "בגזל ועושק ולקחת גם הנשים בחזקה, ובכל שאר תועבות ה' אשר שנא, כי מלת חמס כולל כל מיני עול המנגדים לשקול דעת האדם, כגון רציחת אדם וההכחשה גמורה באדון הכל ב"ה, שאין תועבה גדולה הימנה".
רגע ננסה להכיר בנח, להפנות אליו מבט במציאות חייו, בסביבתו הבזויה והמושחתת, ועל אף כל זאת – בבחירתו להיות אחר, בפעולתו להציל שריד מברואי העולם על פי צו אלוהים חיים, לזה יקרא אבי חסידות אומות העולם, רק מעמדה שכזו יש עוד סיכוי לאנושות שיש בה בחירה באהבה ובחיים. הלוואי וימצאו לנו חסידי אומות עולם שכאלה עבור החטופים, טף, נשים וזקנים.
איור: ויליאם טרנר, אור וצבע, הבוקר לאחר המבול, משה כותב את ספר בראשית, 1843
הקב"ה מצווה על אברהם "לך לך" ומטיל עליו לצאת לשליחות חייו, לעזוב את המוכר והידוע אל עבר עתיד לוט בערפל, מתוך אמונה בדרך. מעיון בפסוקים לא ברור מדוע בחר הקב"ה דווקא באברהם מכל בני דורו, שהרי התורה לא מספרת דבר על דמותו של אברהם בטרם התגלה אליו ה'. ה"שפת אמת" מציע הסבר מפתיע - "נראה כי זה עצמו השבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". לדברי האדמו"ר מגור, הקול הקורא המטיל על האדם את שליחותו הגדולה, נאמר לכל אדם בכל הדורות. גדולתו של אברהם אבינו היתה בכך שהוא היה הראשון ששמע את הקול ונענה לו. ממשיך השפת אמת לבאר בפירושו הנפלא כי רוב בני האדם "ישנים בחוריהם", ישנים בחייהם, ובניגוד אליהם אברהם אבינו שמע וקיבל, וזה שבחו.
מאז זעקו הצופרים בבוקר שמחת תורה, נראה שכל העם בישראל הולך בדרכו של אברהם אבינו - כולנו שומעים ושומעות את הקול, האחריות הכבדה מובנת לכולנו היטב וההיענות למשימה מדהימה ומרוממת - יש מי שנלחמים בחזית, יש מי שמסייעים בעורף ויש מי שאוחזים בשימור השגרה. בעת מלחמה, כל פעולה הופכת למשימה לאומית - בין אם מדובר בגיוס למילואים, בסיוע אזרחי, בטיפול בילדים בבית או בפתיחת עסקים ומקומות עבודה היכן שאפשר. כל אחד ואחת תורמים בגזרתם, וכל פעולה שכזו היא בגדר מעשה מעורר השראה בימים אלו.
גם פתיחת בית הספר שלנו, המשך הלימודים עד כמה שאפשר, שימור המפגש הבינאישי של התלמידות והצוות והבטחת הרציפות התפקודית בעורף, הופכים למשימה לאומית ראשונה במעלה. זוהי השליחות שלנו בעת הזו, זוהי קריאת ה"לך לך" שמופנית כלפינו ואנו נענות ונענים לה במסירות וברצון.
וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, (בראשית, טו, ה), ציור מאת אפרים משה ליליין
על פי המשנה במסכת אבות (אבות, ה', ג') "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". מהם אותם נסיונות? על כך חלוקים חכמים, ובשאלה מהו הניסיון הקשה ביותר יגידו כולם פה אחד: "עקדת יצחק".
אולם בשוליה של פרשת וירא, רגע אחרי עקידת יצחק, מסופר לאברהם כי לנחור אחיו נולדו 12 בנים. נחור, שנשאר בחרן, לא הקשיב לקריאת "לך-לך" אותה הפנים ויישם אחיו – אברהם אבינו, אבי האמונה. פרופ' מיכאל רוזנק נהג לומר כי פסוקים אלו הם הניסיון הקשה ביותר שבו נתנסה אברהם אבינו.
הקב"ה נגלה לאברהם וצווה עליו ללכת לארץ כנען, תוך הבטחה שזרעו יהיה כחול הים וככוכבי השמים. אברהם נענה לקריאה, עוזב את משפחתו ומתמודד עם אתגרים ונסיונות קשים לאורך הדרך. לאחר שנות עקרות רבות, זכה אברהם לשני בנים, אך האחד גורש למדבר פארן והשני נעקד על גבי המזבח. באותו רגע שמכים בו הספקות והתסכול במלא עוזם הוא שומע איך לאחיו, שנותר בחרן וכלל לא יצא לאותה שליחות אלוהית, נולדו בינתיים 12 שבטים.
נראה שזהו הניסיון הקשה ביותר בו עומד אברהם - להמשיך ולהתמיד באמונה ובדרך, גם כשנראה שהמציאות טופחת על פנינו, ושמצבם של אחרים סביבו טוב בהרבה.
הימים הקשים העוברים עלינו מערערים את האדמה עליה אנו צועדות וצועדים, מעוררים ספקות וקושיות ומעלים הרהורים מחודשים על השליחות והיעוד שלנו, כמו גם על ההבטחה האלוהית שניתנה לנו. דווקא בימים הללו, חשוב שנשאב השראה מדמותו של אברהם אבינו, מנאמנותו, מאמונתו ומהתמדתו.
גם כאשר הכאב שורף, הברית עודנה עומדת איתנה.
איור: פמליית אברהם, יוזף מולנר, המאה ה-19, מוצג בגלריה הלאומית ההונגרית, בודפשט.
סיפור שידוכם ופגישתם של רבקה ויצחק משופע בתיאורים של מבט, ראייה ועיניים. אליעזר, עבד אברהם אבינו פוגש את רבקה על עֵין הַמָּיִם, ואל הפגישה הגורלית בין רבקה ליצחק, מגיע יצחק מ״באר לחי רואי״. חילופי המבטים בין בני הזוג, מתוארים באופן מופלא וציורי: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים׃ וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כ"ד, ס"ג-ס"ד). חוש הראייה, מאפשר לנו לראות מציאות, אולם לב חכם ומבין חוקר את אותו מראה נגלה, מוצא בה עומקים וחכמה השמורה ביחסי העין והלב.
יצחק אבינו מגיע אל רבקה מבאר לחי רואי, אותה הבאר שמצאה הגר במדבר, כאשר נגלה אליה המלאך וברך אותה ואת זרעה. לאחר העקדה הולך יצחק לגור בסמוך לאותה באר, הקרויה על שם הראייה האלוהית, המביטה אל האדם, מתוך מצוקה בקשה ותחינה.
אחרי ניסיון העקידה ואחרי מות אימו, ברגעים של אימה וצער, מחפש יצחק את העין המיטיבה שתראה אותו בצרתו. כנשות חינוך, אחת המשימות המורכבות ביותר המונחות לפתחנו בתקופה הזו היא להצליח לראות מהו הצורך החינוכי, הרגשי, האישי והציבורי הנדרש בעת זו. בית הספר איננו אי בודד ואינו בועה בחלל, אלא מהווה חלק מהתרחשות שלמה ורחבה, אליה צריך להתבונן, אותה צריך לראות, בראייה זו עסקנו בשבוע זה.
איור: רבקה משקה את עבד אברהם ואת גמליו אלכסנדר קבנל, 1883.
בין בחירה לבכורה – תולדות:
בעולם העתיק, ובחברות שבטיות כך המצב גם כיום, יש לבן הבכור מעמד מיוחד. עצם העובדה שאחד הבנים נולד ראשון מקנה לו זכויות מיוחדות - הוא יורש העצר, הוא זוכה לנחלה, הוא ממשיך השושלת, זוכה במלכות ובהנהגה.
לעומת זאת, מעניין לשים לב שבסיפורי התורה, הבן הבכור לעולם אינו הבן הממשיך. שת בן אדם, שם בן נח, אברהם, יצחק ויעקב, משה, שאול ודוד, לא היו בנים בכורים במשפחתם, ולמרות זאת, זכו להנחיל דרך, מסורת ורוח.
באופן עקבי, נראה שהתורה מבקשת ללמדנו שיכולת הבחירה הנתונה לאדם חשובה מהבכורה. האופן שבו אדם בוחר לחיות את חייו, חשוב מהאופן שבו הוא נולד.
מכירת בכורה בנזיד עדשים, איננה אפשרית ואין בה ממש, על כך אומר פירוש אור החיים (על בראשית כ״ה, ל״ג, ב׳): "והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם". הבכורה היא כחלום יעוף, ואין בה ממש." כשיעקב מבקש מעשו שיעביר אליו את בכורתו, מבהירה התורה שבכורה האמיתית אינה עניין מולד אלא עניין בחירי, התלוי ברצון האדם המיחל לה. המאבק המתמשך בין יעקב לעשו הוא המאבק בין התפיסה המניחה כי המציאות קבועה ומוכתבת מראש, ובין התפיסה הדורשת מהאדם לפעול, לחתור ולשנות אותה.
הרב סולובייצ׳יק בספרו "קול דודי דופק", קרא לזה העדפת היעוד על פני הגורל. לדבריו, את השאלה מהם נתוני הפתיחה שלי צריכה להחליף השאלה מהו היעד שאליו אני שואפת.
הרב סולובייצ׳יק כתב את הדברים ביחס לשאלת הסבל והיסורים בעולם, לאחר זוועות השואה. הוא הציע לאדם היהודי לעסוק ביעוד הניתן לבחירה ולא בגורל הנגזר והכפוי עליו מבחוץ.
בימים הקשים העוברים עלינו, טוב ונכון להיזכר בקריאה הזו - הקול הבוקע מהתורה כולה, הקורא לנו לחתור לבחירה בחיים, בהתווית הייעוד, בהעדפת הבחירה על בכורה.
מהי גבורה? כשיעקב מגיע אל הבאר בחרן, אבן גדולה מכסה את פי הבאר. אך כשהוא רואה את רחל, הוא מתמלא בכוחות גדולים ועצומים, הרבה מעבר ליכולתו הטבעית, וגולל את האבן הענקית לגמרי לבדו. מכל מקורות האנרגיה שמניעים את האדם לעשייה, התורה מספרת שדווקא האהבה היא המקור שממלא את יעקב בכוחות ומאפשר לו לצאת מגדרו, למתוח את כוחותיו ולבצע את המשימה.
השילוב שבין כוחות הגוף לתעצומות הנפש, הוא מוטיב חוזר באופן שבו חז"ל מתייחסים למושג הגבורה. באבות דרבי נתן שואלים חכמים "איזהו גיבור שבגיבורים?" ומשיבים "מי שעושה שונאו אוהבו". הגבורה הגדולה מכולן אינה כוחות הזרוע אלא היכולת השינוי הפנימי והתמורה הרגשית. כך גם פותח ר' יוסף קארו את ספרו, השולחן ערוך, במילה "יתגבר", ומתכוון לגבורתו של האדם הכובש את יצרו וקם בבוקר לעבודת בוראו, ומדגיש בכך את הגבורה היומיומית של כולנו, לקום בבוקר למשימותינו השונות, בעבודה לתיקון עולם.
מלחמה היא זמנו של כוח הזרוע, אך הגבורה המופלאה שאנחנו נחשפים אליה בשבועות האחרונים היא גבורה של רוח, של שליטה פנימית ומתיחה של כוחות הנפש. גם אל מול אימי המלחמה, נלך בעקבותיו של יעקב אבינו, ממנו למדנו כי מה שימלא אותנו בכוחות תהיה בראש ובראשונה האהבה. האהבה תגבר, הרוח תנצח.
אחרי 20 שנה שלא ראה את אחיו עשו, עומד יעקב נרעש ונפחד מפגישתם המתקרבת. יעקב, החושש מזעמו של עשו, נערך היטב למפגש. חז"ל כתבו כי יעקב הכין עצמו ל"דורון, תפילה ומלחמה" – הוא שולח שי נדיב לאחיו בתקווה להתחבב עליו, הוא מתפלל לקב"ה שיציל אותו בתפילה שהפכה לנוגעת בלבבות - קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ... הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים (בראשית לב, יא-יב). בנוסף לכך, יעקב חוצה את משפחתו לשני מחנות למקרה שעשו יחליט להילחם עמו ולתקוף את משפחתו.
שלושת הדרכים בהן נוקט יעקב, משקפות דרכי התמודדות, כישורים ויכולות שונים בתכלית. שילוב של ניגודים. נפשו של יעקב מסוגלת להכיל את הסתירה לכאורה שבין שליחת המתנות להיערכות למלחמה, ובין הפניה לעזרת הקב"ה וההיערכות הארצית.
פעולותיו השונות בתכלית של יעקב אבינו מלמדות אותנו שאין לסמוך על הנס, ולפי דברי רבי ינאי במסכת שבת (לב, א): "...לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה? – "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת".
רגעי קושי וצרה דורשים מאיתנו מגוון רחב של יכולות והתנהגויות. חשיבותם של כישרונות מגוונים וריבוי מיומנויות, הופך לקריטי בזמנים שכאלו. תפקידנו כהורים וכנשות חינוך הוא לסייע לבנותינו להרחיב את סל האפשרויות שלהן, למתוח את נפשן ולשכלל את יכולותיהן, כך שתהיינה מוכנות למגוון חוויות החיים מתוך התבוננות מעמיקה וכלי עשיה וחשיבה מרובים. לכך יקרא בלשוננו – "חוסן".
"אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן..." (בראשית לז, ב). בפסוקים הפותחים את פרשת השבוע, אפשר כמעט ולשמוע את חדוות הנעורים של יוסף בן השבע-עשרה, גיל בו האדם מתחיל לממש את הפוטנציאל הגלום בו, בין נעורים לבגרות. גיל שבו הזכויות הילדיות עוד קיימות, וחובות עול הבגרות טרם הבשילו להתממש ולהידרש.
לא רק ציון גילו של יוסף מובא לנו, אלא גם חלומותיו. בין תשוקה נערית לחזון מנהיגותי אדיר, חלומותיו נתפסים אצל אחיו כיומרה מתנשאת "...וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז, כ'), אומרים האחים, וניתן לשמוע את סלידתם מדמותו וחלומותיו של אחיהם הצעיר.
בעוד האחים מבקשים את נפשו של יוסף, יעקב אבינו, אוחז בעמדה מורכבת - מחד הוא גוער ביוסף על ההתנשאות, אך ״שומר את הדבר״ שמא החזון יתגשם. דרך משולבת זו נותנת קריאת דרך חינוכית לאופן שבו נוכל לעזור למתבגרות שלנו לממש את החלומות, השאיפות והחזון אותו הן נושאות.
על מורכבות זו כותב האדמו״ר מפיאסצנה בהקדמה לספרו ״חובת התלמידים״. בדבריו נוכל למצוא את הקשר שבין המילה ״חנוכה״ ובין פעולת החינוך. "חנוכה" היא השמשת "כלי" או "בית", לשימוש בעל מטרה וייעוד, כפי ש"חינוך" הוא מצוי הפוטנציאל האנושי הטמון באדם, היכולת לעזור לאדם להוציא את כוחו וסגולותיו מן הכוח אל הפועל.
יעקב אבינו הולך על קו חינוכי עדין זה, בין ריסון התנשאותו של יוסף, לבין ציפייה, שמירה והמתנה, כיצד יתממש חזונו.
בימים האלו, ימי החנוכה, נרקם האיזון העדין הזה, בין ריסון למימוש, בין חושך לאור. תקופה של מעברים, התבגרות ו"הבשלת" השנה שרק החלה אך מבקשת להתממש. הלוואי ועוד נזכה לקיים את חלומותינו.
בשיא העלילה ומתוך מצוקה גדולה, ניגש יהודה אל אחיו יוסף ומשמיע בפניו את נאום חייו. המצב צר ודחוק, יוסף מתנכר לאחיו ומאשים אותם בריגול. שמעון מושלך לבית האסורים ובנימין מואשם בגניבת הגביע של יוסף. דווקא ברגע הזה יהודה "ניגש" ופועל בכוח דיבורו, בנאום של סיפור משפחתי המעורר רגשות עזים. היכולת "לגשת", להתמודד מול הצרה פנים אל פנים, מובילה אל הפתרון המיוחל, יוסף מתוודע אל אחיו והם נחלצים מהצרה שבה היו.
נראה כי מילת המפתח בהתמודדות עם הצרה, כמו גם במנהיגות שמראה יהודה היא המילה הפותחת את פרשתנו - "ויגש" – "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". אל מול הקושי והאתגרים יהודה אינו שוקע בהרהורים וערעורים, אינו שוגה במחשבות ואינו מתבוסס בתחושותיו הקשות. הוא ניגש, סר קדימה, פועל ועושה. היכולת לצאת מההלם הראשוני למרחבי הפעילות והמעשה, הוא המפתח להיחלצות מכל קושי, לחוסן, להחלמה ולמשמעות.
היכולת "לגשת" לפעול מתוך מציאות עמומה ומעורפלת צצה ועולה ברגעי משבר היסטוריים. באופן דומה, כאשר יעמדו בני ישראל על שפת ים סוף כשהמצרים מאחוריהם והים לפניהם, ינחה הקב"ה את משה במילים "...מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). פירוש רש"י לפסוק מלמדנו "שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, לֹא עֵת עַתָּה לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נְתוּנִין בְּצָרָה (מכילתא)." פירוש מפתיע זה מחזק תובנה זו, לפיה בעת צרה יש לפעול ולעשות. עם ישראל הנוסע קדימה, כמו יהודה הניגש אל יוסף, הם ההשראה לדורות של מנהיגים שפעלו ועשו, הצילו רבים מאסון וסללו דרך.
בראשית, שלב הסיכומים. משפחת בני ישראל מתאחדת, יעקב ויוסף שלא נפגשו במשך שנות נתק רבות, בשלבי פרידה.
רגעי סיכום, מאפשרים לנו רגעי חמלה אחרונים וגילויים של אמת נסתרת. אחרי שנות הנתק קורעות הלב, כשכבר סוף סוף זכו לשוב ולהיפגש, מכריז יעקב ״רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת־זַרְעֶךָ"
החלום הגדול מכולם, היה עבור יעקב לראות שוב את פניו של בנו האובד ולא שיער שיראה בחייו את פני בנו ואף את זרעו, כדברי הפסוק מתהלים "וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תהלים, קכ"ח, ו').
מוטיב ראיית הפנים חוזר שוב ושוב לאורך סיפורי משפחת יעקב - מהכרזתו של יעקב לאחר המאבק באיש ״כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי״, דרך האמירה לעשו ״רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי״, ועד יהודה שלא מזהה את תמר ״כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ״.
התורה מנחה אותנו כי האנושיות מצויה במראה פניו של האדם. הייחוד, הזהות, החותם הנדיר שטבע בו בוראו, ניכר בראש ובראשונה בפני האדם.
הפילוסוף והמחנך היהודי-צרפתי, עמנואל לוינס, עסק רבות במשמעות הפנים האנושיות, במפגש פנים אל פנים וביכולת הראייה של פני "האחר", כאל אפשרות והזדמנות לפגוש את האלוהים עצמו. מעניין לראות כי יעקב מרבה "לראות" דווקא כשכהו עיניו מזוקן והוא מצוי בעלטה.
עניין זה מלמדנו כי המפגש העמוק, פנים אל פנים, אינו תלוי דווקא בעיני בשר ודם "רואות", אלא ברצון והכמיהה של הנפש.
כהורים, כמחנכות, זוהי משימתנו הגדולה - להצליח לראות את פניה של כל תלמידה ואת פניו של כל ילד. להכיר בו, להוקיר אותו. לרדת אל שורש נשמתו ואל הייחודית שלו. רק מתוך ראיית הפנים ניתן להתניע את התהליך החינוכי. מיעקב אבינו למדנו שאין מדובר רק בכלי חינוכי יעיל אלא גם בפסגת הזכויות שאותה יכול אדם להשיג.
פרשת שמות מונה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה, מניינם והשתקעותם. מסיפורי "אבות" בראשתיים אנו מצויים בסיפור התהוותו של "עם". לאחר מותם של דור היורדים לארץ מצרים, קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. האיום "הישראלי" גובר על ארץ מצרים והשיעבוד, על שלביו השונים, מכלה את רכושם, אדמתם, חירותם וחייהם של עם ישראל ההופכים אט-אט לעם של עבדים.
בשלבי השיעבוד הקשים, ישנו אובדן נוסף, אובדן השמות הפרטיים של גיבורי הפרשה.
המשוררת זלדה כתבה בשירה המופלא,
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּו …
אולם במצרים המשעבדת לאנשים אין שם, והם בגדר דמויות נעלמות:
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים, וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר, וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ " (שמות ב, א-ו)
מי הם האיש האישה ההופכים להורים לבן קטן? מה שמו של התינוק המונח בתיבת גומא והוא בן שלושה חודשים? מה שמה של אותה אחות שומרת? מי היא אותה בת פרעה היורדת לרחוץ ביאור?
כשמצרים הופכת לבית עבדים, אין משמעות לשמו הפרטי של האדם, מעבד, שפחה נערה ותינוק ועד לנסיכה. כולם בגדר נעלמים. אין משמעות עמוקה למפגש עם האדם, עם שמו, רצונותיו ושאיפותיו.
השינוי הראשוני נמצא בהפגנת החמלה האנושית, או אז, מתחוללת האפשרות לשינוי ולתקווה: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה... וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ." (שמות ב, ו-י).
היכולת לראות פנים, לחוס ולחמול, מובילה להענקת שם – משה, לאדם באשר הוא אדם, ישנה תכלית ומשמעות. והנה מתחיל סיפור הגאולה. מתינוק נעלם הספון בתיבה על פני מים, המתגלה בחמלה אנושית והופך למשה גדול הנביאים, ההוגים והמנהיגים.
היאור, צינור החיים של ארץ מצרים נפגע פעמיים. פעם אחת במכת דם כאשר מימיו הפכו ממים חיים לדם מבאיש. ובפעם השנייה, במכת צפרדע, כאשר שורץ היאור צפרדעים העולים מעל פני האדמה.
שתי המכות הראשונות המופנות כלפי היאור לא נעשות על ידי משה, אלא דווקא על ידי אהרון. רש"י מלמדנו כי המכות נעשו באופן זה, בשל הכרת הטוב של משה כלפי היאור, שהגן עליו בעת שהיה תינוק המונח בתוך תיבת גומא. מתוך כך לומד רש"י לימוד חשוב לפיה הכרת הטוב היא מצוות עשה, ולא רק מידה טובה שראוי לדבוק בה.
היכולת להודות על הטוב, דורשת מן האדם לצאת מתוך הראייה העצמית המצומצמת ולהתבונן על עצמו כחלק מתוך מארג חיים שלם. מי שמוקיר את הטובה שנעשתה לו, מכיר בכך במגבלות כוחו ובהיותו נזקק לעזרתם של אחרים. הרב יהודה ברנדס, רואה בכך את סוד כוחו של משה. זאת בניגוד לפרעה הרואה את עצמו כאל ומתנהג כמי שאינו נזקק לעזרת איש. העמדה המתנשאת וכפוית הטובה של פרעה, מביאה אותו להתנהגות חרדתית ותוקפנית כשליט אימפריה, בעוד העמדה החלשה כביכול של משה, מביאה אותו לביטחון ולהכרת הטוב, גם כבן לעם עבדים.
היכולת להכיר בטוב, דורשת שחרור מכבלי כוח וממבנים של שליטה. יכולת של משיכת חוט דק ועדין בין מארגי חיים המאפשרים לאדם, להיות אדם.
ט"ו בשבט הוא "קו פרשת המים" של החורף. הגמרא אומרת כי הוא נבחר להיות ראש השנה לאילנות "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה, יד.), כלומר, יותר ממחצית ימי הגשם שניתנו בשנה זו כבר ירדו, ועל השפע הזה נאה לשבח. ישנה מחלוקת מתי בדיוק חל ראש השנה לאילנות, לפי בית שמאי יום זה חל כבר בראש חודש שבט, אך להלכה נפסק כשיטתם החומלת של בית הלל, המאריכה בשבועיים את התקופה, ונותנת כביכול הזדמנות של שבועיים נוספים, לעוד כמה טיפות של גשם להרוות את האדמה הצמאה, מתוך תפיסה שגם מגשמים אלו יצמחו פירות באילן השנה.
קיומם של מים הוא התנאי הבסיסי לחיים, מים הם סוד החיים. מים עלולים להיות גם ההפך הגמור - מקור לשיטפון הצפה ומוות. את פרשת בשלח מלווה מוטיב המים וכוחם המחייה או הממית. בני ישראל מגיעים אל שפת ים סוף ומי הים מהווים עבורם גורם דחק, מאיים ומצמית. אך באורח פלא אתם מים מסוכנים הופכים למעין חיבוק השומר ומקיף אותם בעת צרה - "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כט). כאשר הם יוצאים מים סוף הם מתחילים ללכת במדבר ולא מוצאים מים. בהיעדר מים חייהם שוב בסכנה. בהגיעם למרה הם נזקקים שוב לנס שייעשה במים - "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כה). מי מרה טובים מספיק כדי שיצמחו מהם עצים, אך לא מספיק ראויים לשתיית אדם. העץ השותה מן המים במרה, הוא המחזיק בכוח הניסי לרפא את המים המרים - ולהמתיקם. גלגל החיים של הטבע מתגלה בתפארתו - המים היטיבו עם צמיחתו של העץ, העץ בתמורה מיטיב חזרה עם המים וממתיקם. "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" ממשיכה התורה ואומרת, כי זהו אחד החוקים והעקרונות היסודיים ביותר בתורה - להכיר בטוב, להוקיר תודה ולשמור נאמנות למי שהיטיב עמנו. כשאנו חוגגים חג לאילנות, אנו משתתפים באותו גלגל חיים של תודה וטובה, המים המרווים את האדמה, העץ שממתיק את המים, המים והעץ המרווים ומשביעים את האדם. האדם הנוטע לשנים ומרווה רגבים, גלגל של הכרת הטוב.
חלקה הראשון של פרשת יתרו, עומד בניגוד גמור לחלקה השני. תחילת הפרשה עוסקת בעצתו הארגונית של יתרו למשה, בהקמת מערך משפטי שיסייע לו בניהול ענייני העם. נראה כי מדובר בעצה מנהלית – בירוקרטית, שלכאורה אין בה השראה ורוח, אלא במהותה היא השארת חיוניותו של משה והעם והאזהרה הטמונה בשחיקת יתר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.." (שמות יח, יח).
מאידך, חלקה השני של הפרשה מתאר פסגה רוחנית, את מעמד הר סיני, את ההתגלות האדירה של הקב"ה ואת נתינת התורה לעם ישראל.
נראה שלמרות הניגוד הגדול שבין שני חלקי הפרשה, קיים ביניהם קשר יסודי ומהותי.
בעוד משה מסביר ליתרו את יתרונות המענה האישי שהוא מאפשר לכל אחד מבני העם "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים" (שמות יח, טו), יתרו מבהיר לו כי דרישת האלוהים אינה יכולה להיעשות בבדידות, על ידי משה לבדו. הרחבת מעגל המסייעים למשה בדרישת האלוהים, ההבנה כי ניתן להאציל סמכות לצד רוח, הוא התנאי הראוי והבסיסי המאפשר את ההתגלות הגדולה ביותר שתבוא בהמשך הפרשה - נתינת התורה לעיני כל ישראל.
מעניין לראות כי התורה מציגה לנו את גדולתו של משה, כמעט בדרך אגבית, משה נענה לעצת הזהב של יתרו, ומקשיב לחותנו. היכולת להקשיב ולשמוע היא הביטוי העמוק ביותר לענווה של משה, גדול הנביאים: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).
המחשבה הרווחת היא כי "דורשי אלוהים" מתכנסים במאורתם, מבקשים לשמוע את הקולות מתוך חוויה של בדידות מזהרת. מאידך, גדולתו של משה היא דווקא ביכולת שמאפשרת לו להישאר קשוב לא רק לדבר האלוהים ולקולות השופר של ההתגלות המפעימה, אלא גם לעצה הפשוטה של מי שניצב לידו, ולבקשתו להיות קרוב אל עמו, לשמוע את דרישתם. הקשבה זו, מאפשרת מחד בניית מערכת בירוקרטית יבשה, ומאידך - מפנה מקום לקבלת אחת הבשורות הגדולות והמסעירות ביותר אותן קיבלה האנושות – מתן תורה.
יציאת מצרים היא האירוע המכונן של עם ישראל. היא הרגע שבו הפכנו מעם משועבד לעם של בני חורין. הרגע בו כרתו בני ישראל ברית עם הקב"ה, תלו מבטחם בו ונחלצו מהשיעבוד לפרעה, לשליט בשר ודם. אנו מצווים לזכור לדורות את יציאת מצרים ולראות את עצמנו כאילו יצאנו ממנה בעצמינו.
פרשת בא, מתארת את הרגעים האלו, את הנקודה החמקמקה שבין השיעבוד לגאולה.
בנקודה זו, עוד בטרם היציאה הפיזית, מקבלים בני ישראל מצוות רבות הנאמרות בלשון עתיד, ובכך מתחילה למעשה היציאה הרוחנית מן השעבוד.
הרב יונתן זקס (בלשון עתיד, 229) מתאר את האפשרות לתאר תמונת עתיד, כמפתח הראשוני לשחרור מהשעבוד: "אנחנו יכולים לדבר על דברים שעוד לא קרו, ובכך נעוץ החופש שלנו. היות שאנו יכולים לדבר על דבר שעוד לא קרה, אנו יכולים לדמיין אותו, ועל ידי כך לבחור לפעול באופן שיממש אותו. איננו שבויים בידי העבר".
כיצד מתאפשרת הסתירה שבין שיח של חירות ואחריות העתידית, כשהעם עוד מצוי במעמקי השיעבוד?
הרב שג"ר (לוחות ושברי לוחות, 87) כותב על יציאת מצרים כי "החירות התנ"כית איננה החופש המודרני, היא איננה החירות של האדם המודרני – החופש האישי, האוטונומיה של הפרט והאינדיבידואליות... החירות התנ"כית קשורה לצדק ולשנאת העבדות, המונחת עמוק בתשתיות הראשוניות ביותר של אמונת ישראל".
התודעה החוזרת בפרשה המנומקת במילים "זכר ליציאת מצרים", מבקשת שנזכור את יציאת מצרים לא רק מנימוקים היסטוריים וגורליים של מה שאירע לנו, אלא בעיקר מנימוקים מוסריים, השייכים לבשורה אותה עלינו להעלות על נס, כפרטים וכעם. במילים פשוטות - העניין איננו רק להכיר את ההיסטוריה של העם והמשפחה שלנו, אלא בעיקר להכיר את המשימה והיעוד המוסרי שלנו. החירות איננה תועלתנית וחלולה, אלא קשורה במהותה לדרישת הצדק והחתירה לעולם המשלב אמת ושלום. הבנה שכזו, היא מהות הזיכרון. היא לבו של הרגע שבה נעשינו לעם חופשי. תודעה שכזו יכולה להיצרב רק ברגע הקצר והחולף, שבין השעבוד לגאולה.
לאחר מעמד הר סיני, מקבלים בני ישראל רשימה ארוכה של מצוות בנושאים ועניינים שונים ומגוונים. לכאורה, לאחר מעמד עוצמתי וחשוב כמעמד הר סיני, נראה החוק הבא לאחריו כצל חיוור, אולי אפילו כהקטנה של המציאות הנשגבת שהתגלתה אך לפני רגע.
ויחד עם זאת, ב-ו' החיבור הפותחת את הפרשה, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים", רמוזה ההמשכיות למעמד הר סיני, במילותיו הנפלאות של רש"י - כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "אֵלֶּה" פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, "וְאֵלֶּה" מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי;
בתוך חוקים אלו, שניתנו בסיני - ליבת החוק העברי, נמצאו שלושה חוקים המשוחחים עם העבר הכואב והמצולק של בני ישראל, עם ישראל ומנהיגם של ישראל – משה רבינו. כיצד?
תיקון עם ישראל: הפרשה פותחת בהלכות עבד עברי, אך גם מדגישה את חובת חירותו ויציאתו לחופשי לאחר שבע שנות עבודה. לפי המדרש, לפתיחה בהלכות עבד עברי יש משמעות מעצבת - "לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה ונתן להם חירות. לפיכך ציוה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיו בפרך ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית..." התורה, הסולדת משיעבוד, מנתבת את התודעה הישראלית באמצעות הנקודה הכואבת ביותר, איסור השיעבוד - הלא רק לפני רגע קל היו בני ישראל עבדים בעצמם.
תיקון בני ישראל: בניו של יעקב אבינו גנבו את אחיהם יוסף ומכרוהו, והנה הפרשה קובעת – "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טז). כאב העבר מהדהד, הלא בשל מכירה זו יצאו בני ישראל לגלות, ומי ישלם את עוון האבות? התורה, על חוקיה והלכותיה, מאפשרת תיקון של מציאות עקומה. תורת ישראל מבקשת לתקן את העבר באמצעות החוק הצופה פני עתיד.
תיקונו של משה רבינו: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יב-יג), והנה, משה רבינו היכה את האיש המצרי והרגו, וגם אם כתגובה צודקת לאי-צדק ושיעבוד, הרי שההכאה נעשתה ללא משפט, באבחת הרגע. גם כאן מבקשת הפרשה לתקן ולתת מענה לאיש המכה ומאפשרת לו לנוס לעיר המקלט, כמו בסיפורו של משה רבינו שברח לארץ מדיין ונוקה באמצעות כך ממעשה זה.
המשפטים שניתנו בהר סיני מלמדים כי מציאות כאובה ניתנת לתיקון. החוק והמשפט העבריים מאפשרים להתמודד עם מציאות שבורה ולהיות מרפא לדורות.
לאחר שיעבוד ועבדות, יציאת מצרים, מעמד הר סיני וקבלת חוקים ומשפטים, יעסוק ספר שמות מעתה ועד סופו בתהליך בניית המשכן וכליו. בתחילת הפרשה מתארת התורה את כלי המשכן השונים, ונראה כי הכלי המורכב ביותר להכנה, הזוכה לפירוט הנרחב והקשה ביותר היא המנורה. תשעה פסוקים מקדישה הפרשה לפירוט קני המנורה, פיתוחה המדוייקים והמדוקדקים ואופן הכנתה - "שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח" (שמות כה, לג), ואת הכל יש לעשות "מקשה אחת". המורכבות והקושי הם כה גדולים, כך שהמדרש משלים עם הקושי ומספר שמשה היה זקוק להסבר אלוהי מיוחד בעשיית המנורה - "רבי עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שהקשה בהם משה והראה לו הקדוש ברוך הוא כאילו באצבע" (ספרי בהעלותך).
ייתכן שהמורכבות של בניית המנורה, מסמלת מורכבות עמוקה הקשורה במהות התפקיד של כלי המאור במשכן. נר התמיד הדולק במנורה "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'" (שמות כז, כא), אף שעבודת המשכן מתבצעת רק ביום, התורה מצווה כי המשכן יישאר מואר גם לאורך כל שעות הערב והלילה.
אם כך, מדוע יש ליצור כלי מורכב שכזה למאור, בזמן שאין מי שיהנה מאורו?
הרב אלי כהאן זצ"ל, שהיה ראש מדרשת עין הנצי"ב בה זכיתי ללמוד, היה נוהג לומר על דברי הגמרא לפיהם מדליקים נרות שבת "מפני שלום בית" (מסכת שבת, כג:), כי הרבה יותר קל לעשות שלום בחושך. בחסות החשיכה לא רואים את ההבדלים והניגודים וקל להסתיר את המחלוקות. בעת חושך יש אפשרות לטשטש קשיים. מעשה המנורה, כמו גם הדלקת הנרות, מבקש ללמד אותנו כי שלום-בית עושים דווקא מתוך האור הצלול המאיר את העלטה, האור הדולק כל הלילה המבליט דווקא את הניגודים וההבדלים שבינינו.
נראה כי גם כיום זוהי אחת המשימות המורכבות המוטלת לפתחה של החברה הישראלית. כיצד נצליח לבסס את המכנה המשותף שלנו, את "שלום הבית" הפנימי, מבלי לנסות להסתיר, לטשטש ולהאפיל עליהן בכסות החשכה. המנורה המורכבת מלמדת אותנו להתבונן על מציאות מורכבת באור. "המקשה" מלמדת אותנו להתבונן בקושי, ולבחור בתוכו להפיץ אור.
איור: יוסי ביטון
פרשת תצוה עוסקת בפירוט בבגדי הכהונה. הבדים האיכותיים, חומרי הגלם היקרים והעיסוק הנרחב במעטה החיצוני, מעוררים שאלות רבות אודות מקום הביגוד בעולם הקודש, במיוחד לאור העובדה המעניינת כי עד כה הבגדים לא זכו להתייחסות חיובית, כך למשל, כותנות העור של אדם וחוה, כיסויו של נֹח באוהלו, הצעיף בו מתעטפת תמר, כתונת הפסים של יוסף ועוד. עד כה נתפס הביגוד כמעטה הבא לכסות על בושה, הסתרה ואשמה, או כיוצר העדפה מפלגת.
מאידך, המשכן, בא לבקש תיקון גם בתחום חומרי זה, ונשאלת השאלה במה שונים בגדי הכהונה מבגדי פאר רגילים?
למען האחר - הקב"ה מצווה את משה ליצור את הבגדים עבור אדם אחר, ולא סתם "אחר", אלא האחר המושא באופן טבעי ואנושי לקנאה, עבור אחיו אהרון "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב). התורה חוזרת ומדגישה הן בראשית הפרשה והן לקראת סופה כי הבגדים נעשים ל"אהרון אחיך". הציווי להכין בגד פאר לאח מהווה תיקון לשנאת האחים שהתפתחה סביב בגד אצל יוסף ואחיו. כותנתו של אהרון מהווה תיקון לכתונת הפסים של יוסף.
למען מטרה ציבורית - נקודה נוספת העולה מן הפסוקים והפרשנים, באה ללמדנו כי בגדי הפאר לא באים לפאר אדם מסויים, אלא את מעשיו ככהן הבא לשרת את העם – למען מטרה ציבורית. כך למשל, מלמדנו הבן איש חי בספרו "אדרת אליהו" כי הביגוד כשלעצמו, בא לשרת את הצורך האנושי ב"מראה עיניים", אולם המבחן האמיתי לכהן הבא לשרת בקודש את עם ישראל אינו מצוי בבגדיו, אלא ביציאתו בשלום מקודש הקודשים ביום הכיפורים. היציאה בשלום מלמדת אותנו כי תוכו כברו, הבגדים מתאימים לנפש העוטה אותם, ופעולתו של המשרת בקודש נעשתה באמת ובתמים למען הכלל: "והנה מי שהוא כהן גדול ולבש בגדי כהונה ביום הכפורים ונכנס לבית קדשי הקדשים ויצא בשלום הנה עתה יש להכריח עליו שהוא צדיק גמור, והנה זה שהוא צדיק אזי בגדי כהונה שלובש הם לו לכבוד ולתפארת שהוא יתכבד ויתפאר בהם אבל מי שאינו צדיק לא כן תהיה לו שאדרבה יתגלה קלונו בהם אם לא יצא בשלום מן הקודש..."
בגדי פאר שנתפרו למען האחר ולמען מטרה ציבורית משרתת, מאפשרים התייחסות שונה למקומות הכואבים בהם פגשנו עד כה פרטי לבוש בפרשות בראשית, ומהווים נדבך נוסף במחשבה העומדת בבניית המשכן, בהעלאת החומר מעל לפני הקרקע, לעבר בניה ותיקון.
חטא העגל, אחד מרגעי היאוש הגדולים ביותר בתולדות עם ישראל ובחייו של משה. מלוחות "מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", פונים בני ישראל אל מסכת העגל, בהכרזה - "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז-ח)
האכזבה הגדולה המהדהדת היא אכזבה לדורות. הלוחות נותצו, ההזדמנות נגנזה ונמוגה.
בעקבות החטא, מבקש הקב"ה לכלות את עם ישראל מעל פני האדמה. נראה כי באמת אין מוצא לתיקון השבר, והאפשרות היחידה היא לפתוח דף חדש ונקי. הניסוי נכשל.
חרף זאת, משה יוצא להגנת העם בבקשה לסליחה ולכפרה. טיעוניו שונים ונוגעים אל הלב, החל מהזכרת ברית האבות ועד לחשש מפני חילול שם שמים. בקשתו של משה "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות לד, ט) היא הופעתו הראשונה של השורש סל"ח במקרא.
החידוש הגדול הזה, שבא כתוצאה ממציאות עגומה, כסוג של תוצר לוואי, עומד בניגוד לכל סיפורי בראשית בהם החטא עומד כניצב בלתי משתנה. מחטא אדם וחוה, חטאו של קין, דורו של נח, ועד לחטאם של אנשי סדום, אין כל פתח ליסוד התשובה. כל איש נותר בחטאו הנתון, ואין דרך לדיאלוג עם החטא, ליכולת של תיקון, סליחה, כפרה או שינוי.
הרב ד"ר יואל בן נון המשווה בין נח למשה, מוצא נקודות השקה מעניינות ביניהם: "התיבה שהצילה את נח מהמבול לעומת התיבה שמשה הושם בה כדי להינצל ממי היאור; ארבעים היום וארבעים הלילה של המבול לעומת ארבעים היום וארבעים הלילה של עליית משה להר סיני; והמצוות שניתנו לנח ולבניו לעומת המצוות שניתנו למשה ולבני ישראל."
מאידך, השוואה זו מספרת לנו על דווקא על הפער העצום הקיימות בין משה לנח – בעוד נח קיבל כנתון את הגזירה על אובדן העולם, משה סירב לקבל את גזר הדין על עם ישראל והציב אלטרנטיבה חדשנית ופורצת דרך – רעיון נשיאת החטא והאפשרות לסליחה.
היכולת לשוב בתשובה, לעמוד מול מציאות רעה שיצרנו – ולקבל את הזדמנות התיקון, נראית לנו כל כך פשוטה ומובנת, כחלק מזכויות האדם עלי אדמות. למעשה, בלי זכות יסודית זאת אין יכולת התפתחות ואין מקום לכל הרעיון החינוכי.
נראה כי אחת התורות הגדולות אותן הוריד משה רבינו לעולם, היא תורת התשובה, ההזמנות לכפר, לתקן ולשנות. תורה שצמחה, כמעט מבלי להתכוון, בין לוחות לשברי לוחות, בין עגל למשכן.
איור: מעשה חטא העגל, ניקולה פוסאן, 1633
הביטוי "חכמת לב" חוזר בפרשת השבוע ככינוי לתכונתם הבסיסית של בוני המשכן – "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לה, י). למרות חזרתו של הביטוי, התורה אינה מסבירה מהי אותה חכמת לב או כיצד רוכשים אותה. יתרה מזה, התורה מבהירה כי רק חכמי לב, ראויים ויכולים לקנות ולהוסיף חכמה – "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה" (שמות לא, ו).
הנצי"ב מוולוז'ין, בעל פירוש "העמק דבר", מציע הסבר מופלא למושג הזה. הסבר שמוכר ומובן היטב, לכל מי שמצויים בשדה החינוכי והפדגוגי – "קשה לשון כל חכם לב, והרי כח השכל אינו בלב אלא משכנו במוח, אלא חכם לב... בכח הבטחון שיחכם במלאכה זו אף על גב שלא למדה ולא אימן ידיו לה מעולם" (העמק דבר, שם).
לדעת הנצי"ב, החכמה המצויה בלב ולא במוח, היא כוח הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות, המאפשרים לתלמידה לצאת למסע החקר שמאפשר את הלימוד ואת רכישת החכמה, על אף שלא התנסתה בכך מעולם. אותה אמונה שיש בכוחי ללמוד ולהבין, היא שנותנת לי את הכוח לקנות ידע, לחתור לידיעה ולהשיג חכמה. ומאידך, מי שלא מאמין בכוחו וביכולתו, לעולם לא יוכל ללמוד דבר, וכך ממילא לא יזכה באותה חכמת הלב.
הבנה זו, בדבר חשיבותה של תחושת המסוגלות והעוצמה הטמונה בה מחייבת אותנו, כהורים וכאנשי חינוך למצוא ולראות את אותה נקודה חיובית שיש בכל בת ותלמידה, שהרי רק מתוך נקודה זו, תצליח היא להתחזק בחכמתה בין בלב ובין בשכל. אך לא כל האחריות מוטלת רק על כתפי ההורה או המורה. גם התלמידה עצמה מחויבת להתאמץ ולהשתדל להאמין בעצמה, לדחוק ולסלק כל מחשבה של יאוש וחדלון ולחזק את האמונה והאמון שיש לו בעצמו ובכוחותיו.
המשוררת הפינית אוה קילפי, הציעה גם היא פרשנות לאותה תכונה יסודית, שמהווה את הבסיס לרכישת כל חכמה נוספת. לדברי קילפי, אין מדובר רק באמונה בכוחי וביכולתי להבין, אלא בעצם היכולת לשהות במקום של אי ידיעה, ולא לאחוז במחשבה שמאז ומעולם ידעתי את הכל. הענווה שמתוארת בשירה של קילפי, בצירוף תחושת העוצמה והמסוגלות שבפירוש של הנצי"ב, יוצרות יחד את התנאים האופטימליים שבהם מתקיים התהליך החינוכי – תהליך של חכמת הלב.
פרשת פקודי חותמת בהתרגשות את תהליך מלאכת המחשבת של בניית המשכן. תיאור המשכן לפני חניכתו מתאר את הכלים הפנימיים – הארון ראשון ואחריו המנורה, השולחן, ומזבח הזהב, ואחריהם המעטפת החיצונית, אדני החצר, שעריו ויתדותיו (שמות, מ' ג'-ז') הפנים קודם לחוץ, התוכן, קודם לצורה.
במדרש בראשית רבה (ג,ט), מתואר המשכן, כבקשה בראשיתית וכחלק ממעשה הבריאה. יש בו מעין רצון ובקשה לשותפות בין הקב"ה ובין האדם, כך שהמשכן הגשמי והחומרי יוכל לבטא רעיון פנימי ועמוק יותר – את הקשר בין השמים לארץ, בין האלוהי לארצי. ביום בניית המשכן, הושלם כביכול תהליך הבריאה: "אמר הקב"ה: כאילו באותו יום בראתי את עולמי."
השלמת תהליך הבריאה, כמו גם בניית המשכן, מן הפנים אל החוץ, מהשמים אל הארץ, יכול לספר לנו גם על המגמה המתוארת במדרש שמות רבה (נב, ב) לפיה המשכן עמד מעצמו, במעשה ניסים:
"ולא תאמר 'משה העמידו', אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו, שנאמר: "ויהי בחודש הראשון … הוקם המשכן: ויקם משה את המשכן" ואם תמה אתה על זה, הרי שלמה כשבנה בית המקדש, הוא נבנה מעצמו. אמר רב הונא בשם רבי אסי: הכל סייעו את שלמה כשבנה את בית האלהים: הבריות והרוחות. מנין? שכתוב: "והבית בהיבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו – "מעצמו היה נבנה. לפיכך: במעשה נסים נבנה. וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד, הוי: "ויביאו את המשכן אל משה".
הרעיון לפיו מוסד ארצי נבנה כמעט ללא מאמץ, בתהליך שנראה כמעשה ניסים, יכול לקבל פרשנות אנושית מעניינת; כשאדם פועל מן היסוד הפנימי של רצונותיו אל פעולה המופנית כלפי חוץ, מתקבל המעשה ביתר קלות ובהשלמה, הן על ידו והן על ידי סביבתו. כך נראה המעשה טבעי ונכון, במעין השלמה הנובעת מאליה. סוד הפעולה המתחיל מן הפנים אל החוץ, מלמד אותנו גם אודות הפעולות היומיומיות הפשוטות של חיינו, ומבקש לקיים גם איתן שותפות – בין שמיים לארץ.
בין מנהיגות לענווה - הדס כ"ץ, כיתה י"ב
"השבוע דבר התורה קצת יותר קשה ומאתגר - הוא צריך להיות על פרשת השבוע, אבל אנחנו היום ביום צום, אז אני אשתדל לשלב כמה שאני יכולה בין השניים.
פרשת ויקרא, מדברת על דברים קצת יותר "טכניים". היא מתארת איך להקריב קורבנות, ואיך לעבוד בעבודת המקדש. אני צמחונית, אז אני אחסוך לכן את התיאור של הקרבת הקורבנות ואעלה נקודה אחרת שעניינה אותי. הפרשה פותחת במילים "וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:" האות אלף במילה ויקרא כתובה בקטן.
למה בעצם האות קטנה? כל דבר בתנך נכתב מסיבה מסוימת וחייבת להיות סיבה גם לכך שהאלף קטנה.
לפי המדרש אמר משה: אני לא מספיק חשוב שה' יקרא לי, לכן אכתוב "ויקר ה'" מלשון מקרה. אמר לו ה': אל תשנה מהדברים שאמרתי לך. אז משה החליט לפחות לצמצם את הקריאה אליו ולכן כתב את המילה "ויקרא" עם א' זעירה, וכך נשארה הא' הקטנה בכל ספרי התורה, מאז ימיו של משה ועד היום.
כשירד משה מההר "קרן עור פניו" ואומר אחד מהמדרשים שהקרינה מעור פניו נוצרה מ"שיירי דיו שנשתיירו בקולמוסו", כלומר ממעט עודף של דיו שנשאר בקסת. ושואל הדרשן: למה היו שם שאריות? הרי ה' ידע בדיוק מה ייכתב והיה נכון שייתן בדיוק את כמות הדיו הנדרשת.
אלא שה' התכוון שהמילה ויקרא תיכתב באותיות רגילות, גם ה-א' שבסופה. משה בענוותנותו מיזער את האות א' וכך נוצרה ההשתיירות של הדיו, ובזכות הצטנעות זו - זכה משה שקרני אור יעטרו את פניו.
הרב אשר בן יחיאל (הרא"ש) מתחבר לנקודה המובאת במדרש אודות הענווה של משה. לפי הרב, הקדוש ברוך הוא מסכים לכאורה לצמצם את הנוכחות של משה אבל לא מוותר על כך שהקשר עם משה הוא קשר של חיבה וחיבור אמיתי (ולכן לשון "ויקרא" – פניה ישירה) ולא קשר ארעי ומזדמן כמו הקשר עם נביאי אומות העולם. למרות שמשה היה רוצה להקטין ולבטל את ההבדלים לגמרי, הקב"ה לא מסכים בשום אופן וה"פשרה" היא – להקטין את האלף כדי להשאיר זכרון לרצונו של משה להקטין את עצמו. הרא"ש עומד על המתח הזה ומראה לנו שבעוד שהתורה ניתנה מה' בהר סיני, למשה היה כוח לערוך אותה ולשנותה בהסכמת ה'.
לאחר שהבאנו כמה פירושים אודות ה-א' הקטנה, אני רוצה לחבר את הנאמר לצום: היום צום תענית אסתר. מה זה בעצם היום הזה? מישהי יודעת למה אנחנו צמים?
אסתר ביקשה ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי". אסתר לא הלכה בביטחון עצמי אל המלך, היא לא חשבה שבכוחה היא תצליח וביקשה את עזרת העם להתפלל. ופה רואים את הענווה שלה כמו שראינו את הענווה של משה בפרשת השבוע. לצד הענווה אנחנו רואים גם את כוחה של אסתר ורואים שאין סתירה בין השניים. זה מראה שכוח וענווה לא סותרים זה את זה, אלא יכולים להיות ביחד, גם באיזונים נכונים, ואלו תכונות שונות ומשלימות להן מנהיגות אמיתית נדרשת"
תודה להדס היקרה על הדברים המופלאים!
פרשת צו פותחת בציווי על הכהנים לתרומת הדשן. "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ויקרא, ב-ו).
פירוש "מחלקי המים", מבאר כי לצד קדושתו של המשכן וסדרי עבודתו, היו גם עבודות פשוטות, ארציות ויומיומיות שהנמוכה מכולן היא מלאכת "תרומת הדשן", שהיא איסוף ופינוי שיירי אפר העצים והקורבנות שאוכלו במהלך יום עבודת המשכן. בכך, עבודת הכהנים איננה להיות רק במלאכת המשכן הגבוהה והנעלה, אלא להיות גם עובדי איסוף פסולת וניקיון. כל אלה ביחד – השמיימי והארצי, מלאכת המשכן בכללותה נקראת "קודש".
מלאכת איסוף הפסולת והניקיון לא נתפסת בעיני רוב בני האדם כמלאכת קודש כפשוטה, מלאכה שיש תגמול ציבורי, תרבותי או בעל ערך ממוני גבוה לצידה. האנושות לא מתגמלת מלאכה זו משום צד, על אף הצורך הממשי והיסודי בקיומה, ובדרך כלל, העוסקים במלאכה זו מצויים בשולי החברה.
לכן, מעניין לראות כי במשנה (יומא כב, עא), מלאכת תרומת הדשן היתה מלאכה עליה התחרו הכהנים, בנחישות ובזריזות, עד כדי פגיעה האחד בשני. בנסיבות אלו, מחשש לפגיעה זו, "התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס" (התרומה נעשתה באמצעות הגרלה).
מגמה זו, הרואה בתרומת הדשן הזדמנות גדולה, מקבלת ביטוי גם במדרש שיר השירים רבה (וילנא) (א, ט), שם מתאר ר' אלעזר את הזבלים והתבנים (בעלי המקצוע העוסקים במלאכת איסוף הזבל ואיסוף התבן), כאנשים המובחרים ביותר, אלו שמלאכתם הנעשית עם שחר מביאה לידי סדר וניקיון בעולם, ובכך גם לטהרתו. וכמאמר המדרש: "היה ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וכו".
מקורות אלו מלמדים שמלאכת הניקיון, איסוף הפסולת ושמירה על מרחב פרטי או ציבורי נקי ומסודר, הינם חלק ממלאכת הקודש, אך בעומק מלמדים אותנו כי שותפות אמיתית במקום, היכולת להכירו לפני ולפנים קשורים בקשר מהותי עם המלאכה הקשה של הניקיון. ההנחה הידועה כי איש הניקיון מכיר לעומק כל פינה נסתרת, לעיתים יותר מבעלי הבית, מצריכה אותנו לחשוב מדוע אנו מפנים מלאכה זו לאנשים הזרים לביתנו. שותפות והכרות אמיתית עם מקום נמצאת גם בפרטים שנתפסים בעיני רוב בני האדם כבזויים, כמלכלכים ומטנפים. ומצד שני, הם אלו שמאפשרים אכפתיות אמיתית למקום, לכך שיראה טוב, שיהיה בו נעים ושמח. שהוא יהיה במלוא מובנו "שלי".
מתוך לימוד זה, גם בשדה החינוכי והביתי אולי עלינו להבין כי מיקור חוץ בעבודת הניקיון יוצר זרות וניכור למקום, לנראות שלו ולאכפתיות שלי בשותפות לשלומו הפיזי. ואולי, יותר מכל, בפעם הבאה שניקח את סמרטוט הריצפה, נראה את כיור הכלים המלא או שנפנה את הזבל, נזכור שזו הזדמנות להפוך מקום להיות "שלי", להפעיל את שריר האחריות והאכפתיות דרך המעשים.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא, י, ב-ג)
בשנה שאיננה מעוברת כשנה שלנו, יוצר לוח השנה העברי חיבור מעורר מחשבה בין הארועים הישראליים לתוכן פרשות השבוע. כך יוצא כי ימי הזיכרון מחוברים בדרך כלל לפרשת מותם של נדב ואביהו, בניו של האהרון הכהן, בעת ששירתו ככוהנים בקודש.
בשנה הקשה שלנו, בה עולות השאלות, התמיהות והצורך בשתיקה, מעניין לראות שפרשת מותם של נדב ואביהוא מקבלת את פנינו כמעט ערב פסח – חג הגאולה, ומאפשרת לנו לקבל חכמה עתיקה להתמודדות עם שכול וכאב. הפער בין חג הפסח, חג אביבי וסמלי כל כך, אל מול המציאות הכואבת מאפשרים לנו להתחבר עם דמותו של אהרון הכהן, שדווקא לאחר השלב החגיגי של חנוכת המשכן, שוכל את שני בניו. בקריאה פרשנית ומדרשית נבקש למצוא שיטות שונות להתמודדות עם מציאות של תהומות:
בכי תחילה – לפי הרמב"ן (על ויקרא י', ג'), הפועל "וידום" מלמד כי אהרון הכהן פעל פעולה נוספת לפני שתיקתו. פעולה זו היא הבכי, אהרון בכה בקול טרם נדם: "וטעם וידום אהרן – שהיה בוכה בקול, ואז שתק...". הרמב"ן מוסיף מימד אנושי, את זעקת האב השכול שתגובתו הראשונית היא בכי.
שאלה ונשיאת קונפליקט - המדרש בויקרא רבה (כ, א), מתמודד עם השאלה הקשה - כיצד בניו של אהרון הכהן, אחד מצדיקי הדור, שבניו אף הם הקדישו חייהם למען עם ישראל, נידונו למיתה קשה בשריפה, בדומה לבניו של קֹרח הרשע. על אף הנחת השאלה כבדת משקל זו, אין בידי המדרש תשובה מספקת, אלא קבלה של דין האמת. היכולת לשאול שאלה, ולקבל כי "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ" (קהלת ט ב). הינה היכולת של האדם המאמין לשאת את הקונפליקט הקיים מזה ומזה בעולמנו, ולהבין שאין אנו מבינים הכל.
ולאחר מכן – שתיקה – תגובתו של אהרון וַיִּדֹּם, מספרת על שתיקה זועקת. זה לא שקט הרמוני, אלא דממה מצמיתה. אומנם פעולת השתיקה מופיעה ראשונה לאחר הבשורה המרה, אך היא מבטאת תהליך נפשי עמוק שיכול להתאפשר רק לאחר עיבוד כלשהו. לפי מדרש תהילים (מזמור סה), "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה", הדומיה הנה התגובה ההולמת, המתאפשרת נוכח מגבלות המלל האנושי וכאב תהומות.
חג פסח בפתח, ולצד זאת בניו של אהרון הכהן מזכירים לנו את ההכרח בנשיאת הקונפליקטים, את האפשרות לבכות ואת הזכות לשתוק.
