פרשת האזינו, המלווה אותנו בשבועיים האחרונים, בימי שני וחמישי ובמנחה של רה"ש, תקרא השבת במלואה, ותזכיר לנו את מקומה של ההאזנה הרבתית-הגדולה אליה שותפים השמים והארץ. במעמד עצום זה, פי שראינו בשבוע שעבר, מצדיק משה רבינו את הדין הנחרץ על ידי הקב"ה, כדין האמת התמידי והשלם, בהמלכת הקב"ה המתאימה כל כך לראש השנה.
באופן מנוגד לפומביות זו, ואולי דווקא באופן משלים, תפילתו של יונה הנביא, לא נשמעת בהדהוד השמים והארץ, אלא דווקא מתוך ירידה מתמדת, צלילה לתהומות עמוקים וחשוכים שאין בהם אור יום של שמים וארץ. המוטיב החוזר בספר יונה הוא מוטיב "הירידה" - יונה יורד ליפו, יורד לאנייה, יורד לירכתיים ובסוף יורד למצולות. בתוך מי הים, בצפיפות ודוחק, יונה קבור פעמיים – בתוך הדג המצוי בתוך מים. את הצפיפות, הדוחק והתהום מעצימים הפרשנים בפירוש הפסוק "וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה." (יונה ב, ב). בשאלה, מהי אותה "דגה", ומדוע דווקא בתוך הדגה פתח יונה את פיו בתפילה, אומר רש"י: "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה והיה זכר והיה יונה עומד בריווח ולא נתן לב להתפלל רמז הקב"ה לדג והקיאו לתוך פיה של נקבה והייתה מלאה עוברים והיה שם בדוחק גדול והתפלל שם שנאמר ממעי הדגה". לפי מדרש זה, הרווח היחסי שהיה ליונה בדג גרם לו שלא להתפלל, ועל כן היה צריך לצמצמו עוד ועוד, בכדי להוציא מפיו תפילה.
בתפילת יום הכיפורים אנו מצויים בתווך שבין הפומביות – "פתח לנו שער בעת נעילת השער", לבין הצלילה, התכנסות והתכווצות היד והגוף באמירת הוידוי האישי. יהי רצון שתפילתנו תוכל להיות בין נשגבות השמים והארץ לבין הצלילה אל המצולות, מתוך השלמה הנובעת מלבבות פועמים.