את הציווי החד משמעי לבחירה בחיים - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט), אומר משה לעם ישראל בסוף פרשת נצבים, רגע לפני מותו. בגלל חשיבות הציווי לדורות, מוסיף משה, עדים מפתיעים בכדי לחזק את תוקפו ועוצמתו – "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שם), ובכך נקשרים השמים והארץ להיות ה"עדים" לדרישה מהאדם לבחור בחיים ובברכה ולא במוות ובקללה.
פרשנים רבים התקשו בהבנת מהות ה"עדות" הזו. רש"י הסביר שמשה בוחר בשמים ובארץ כעדים משום "שהם קיימים לעולם". עדות אנושית הרי חולפת והאדם לא יוכל להעיד בעוד שנים לא רבות, אך השמים והארץ ימשיכו להתקיים כעדים לאותה ברית וחובה. החזקוני לעומתו הציע שהעדות של השמים והארץ מבקשת לרמוז לברכה ולקללה הצפויות למי שבוחר לדבוק בברית ה' או להפר אותה – בהינתן גשם האדמה נותנת פריה, וכשה' עוצר את השמים, הארץ לא נותנת את יבולה.
אך ייתכן וניתן להציע כיוון מחשבה נוסף – השמים והארץ מסמלים את המציאות הממשית, את הוויית העולם שבתוכה אנו מתקיימים. כשמשה מעמיד את השמים והארץ כעדים לדרישה מעם ישראל ללכת בדרכי ה', הוא קובע למעשה כי המציאות הממשית שבה אנו חיים, היא המדד הנאמן והיא ההוכחה הניצחת לעולמנו הערכי, האמוני והרוחני.
יש מי שסבור שעולמות של רוח ואמונה יכולים להתנהל בתוך תיבה סגורה ומנותקת, בבית מדרש נעול וחתום, בהיכל קודש הניצב בראש מגדל השן. אך משה מבקש לחבר את התורה למציאות הממשית. לשמים שמעלינו ולארץ שתחתינו. תורה שלא מטביעה את חותמה במציאות, שאינה ניכרת בארץ, אינה התורה המביאה את הברכה שעליה מדבר משה רבינו ועליה עמל כל ימי חייו. החיבור של דבר ה' עם מציאות חיינו, עם הוויות העולם ועם התרבות האנושית, אינה אילוץ מגונה אלא חלק מהותי מחיי הברית.