פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה מעין סיכום של דברי משה בפרידתו מעם ישראל. כמו כל פרידה קשה ומשמעותית, משה רבינו חרד מן המעמד, חושש לגורלם ועתידם, מרביץ בהם תוכחה אך גם מעניק להם ירושה. זו אינה ירושה של זהב, יהלומים או נכסי דלא ניידי, אלא ירושה רוחנית, אלמותית. משה רבינו מעניק לבני ישראל שירה - "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט).
אבל מהי אותה השירה? - פרשנינו נחלקו בשאלה זו האם השירה היא התורה שניתנה עד כה, או השירה שתינתן מפה - היינו, שירת האזינו.
בקריאה פשוטה, נראה כי ה"שירה" המוזכרת בפסוק, אותה מבקש משה לקבוע כעדות, כירושה לדורות, שירה שתעמוד לישראל בימי צרה, היא שירת האזינו הפותחת את הפרק העוקב בספר דברים. כך למשל הבין רש"י שכתב בפירוש כי המילים "השירה הזו" מכוונות לשירת "האזינו".
אלא שבקרב חז"ל היו שהבינו אחרת. כך למשל הגמרא במסכת סנהדרין מביאה את הדברים הבאים – "אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה" (תלמוד בבלי, סנהדרין כ״א, ע"ב). לדברי האמורא רבה "השירה" המדוברת היא כלל ספר התורה ולא רק הפרק של שירת האזינו.
בין רש״י לרבה מצויה גם שיטתו של הרמב״ן המבאר כי השירה המדוברת היא שירת האזינו, המצטרפת לכלל התורה ומשלימה אותה: ״כי מתחילה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה … ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כְּתָבָהּ בספר התורה. וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד…״
שיטתו של הרמב״ן אינה ״פשרה״ בין שתי השיטות האחרות, אלא היא מגלמת אמת עמוקה ויסודית - השירה אינה התורה כולה, אך בלא השירה התורה אינה שלמה. תורת ישראל אינה רק ספר חוקים ואינה רק ספר סיפורים. יש בה כמובן מאלה ומאלה, אך מה שיעמוד לעד לבני ישראל בעיתות צרה וצוקה הוא דווקא הממד השירי, האומנתי, היצירתי, הפונה אל מעבה הנפש ואל תוככי הנשמה. מסתבר כי אף שהשירה אינה מלמדת דבר מה חדש ואין בה כללים או מצוות, בכל זאת, אין התורה שלמה בלעדיה.