ערב ראש השנה תשם"ד

​

בשירה הנפלא, מתארת המשוררת מירי וסטרייך את השבוע האחרון של השנה, שבוע שיש בו מנעד רגשי, קצוות, בין תחושה של קצה-סוף לראש-התחלה. שבוע שיש בו ציפייה, חשבון נפש, תפילה, חשש, ותקווה.

​

בַּשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה
בָּאוּ גַּעְגּוּעִים גְּדוֹלִים
וְלֹא יָדַעְתִּי עַל מָה

אֱלוּל קָרָא מִכָּל הַחַלּוֹנוֹת
אֲנַחְנוּ עֲננוּ,
וְקוֹל מַיִם רְחוֹקִים
הִדְהֵד בִּתְשׁוּבָה

מַעֲשֵׂי הַשָּׁנָה הַנִּסְגֶּרֶת
עָמְדוּ לִפְנֵי בְּשׂוֹרָה
רָצִיתִי לְחַבֵּק
וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת מָה

בִּקְצֵה הַשָּׁבוּעַ עוֹמֵד הֶחָג
מוֹשִׁיט אֱלֵי יַדִּים.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת תְּפִלּוֹתַי רְצוֹת אֵלָיו,
מִתְרַפְּקוֹת, נֶעֱטָפוֹת בְּשִׂמְחָה

אֲנִי עוֹדִי עוֹמֶדֶת
בֵּין דְּלָתוֹת אַחֲרִית לְרֵאשִׁית
בְּגַעְגּוּעִים גְּדוֹלִים –
וְאֵינִי יוֹדַעַת עַל מָה

​

גם בפרשת האזינו, מתחולל מנעד רגשי בין פרידה וגעגוע מגדול הנביאים – משה רבינו, לבין שירה המייצגת את התרוממות הנפש האנושית, את נשגבותה. משה רבינו, נפרד מעם ישראל, מחלומו הגדול להכניס ולהכנס עם ישראל לארץ, ומתוך שבר החלום הוא נפרד בשירה, בברכה וצידוק הדין - הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (דברים לב, ד). הרש"ר הירש בפירשו על הביטוי "תמים פועלו" מדבר על הפער בין היצירה האנושית החותרת לשלמות, אך נותרת בלתי שלמה, להנהגת ה' בעולם הנעשית בתום ובשלמות. בעיני בשר ודם קשה לשאת הבנה דיאלקטית זו, שיש בה דין שלם לצד צדק שלם, לכן, היכולת לדון בצידוק דין תתאפשר במבט אנושי שיש בו יכולת לתיקון. 
במסכת ראש השנה (ט"ז, ע"ב) מונים ארבעה דברים שיש באפשרותם לקרוע דינו של אדם של אדם ולתקן את מידת הדין: "צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה". 
משה רבינו, ביקש את האפשרות לתיקון, אך לא נענה בעת דין. יחד עם זאת, בפסוקים האחרונים של ספר דברים דבריו מתמקדים בשירת האזינו ובברכה לבני ישראל. האפשרות לשיר ולברך מתוך רגעים אחרונים של פרידה מלמדת אותנו כי מורכבות רגשית יכולה לאפשר מבט של צידוק דין ואמונה כי הדין יעשה מתוך משפט צדק המתאים במלואו לאותה השעה בדיוק.