התשובה היא חידוש גדול ואיננה רעיון המובן מאליו. לא רק זאת, נראה כי ישנם מצבים שבהם היא אינה רלבנטית או אפשרית. כך למשל הוא מקרה בן סורר ומורה שנידון למיתה בשל התנהגותו הרעה משחר ילדותו. הגמרא מסבירה את הדין הקשה הזה באופן הבא - "בן סורר ומורה נידון על שם סופו... הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב (סנהדרין ע, ע"א). ההסבר לעונש החמור המושת על אותו בן מבוסס על ההערכה שאין סיכוי כי ילד זה ישנה או יתקן את מעשיו. שלילת רעיון התשובה והתיקון היא למעשה ההצדקה המוסרית להוצאתו להורג עוד בנעוריו.
מנגד, רק בראש השנה קראנו כיצד הקב"ה מציל את ישמעאל ממוות ושומע את קולו במדבר - "כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כא, יז) ואומר על כך המדרש - "באשר הוא שם - אמר רבי סימון: "קפצו מלאכי השרת לקטרגו". אמרו לפניו: "ריבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?". אמר להם: "עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?". אמרו לו: "צדיק". אמר להם: "איני דן את האדם אלא בשעתו". (בראשית רבה, נג, יד) למרות שישמעאל עתיד לגדול ולהעמיד אומה שתציק לישראל, ולכאורה צריך להיות נידון על שם סופו, הקב"ה אינו דן את ישמעאל כבן סורר ומורה, אלא דן אותו "באשר הוא שם" - כפי שהוא באותה שעה.
שני מדרשי חז"ל אלו מייצגים שתי גישות שכיחות בעולם ביחס לאופן שבו יש לנתח ולהעריך את ההתנהגות האנושית, שתי עמדות ביחס לתשובה. האם נער פוחז יגדל בהכרח להיות מבוגר פושע? והאם הסיכוי של התשובה מצדיק את הסיכון של הפשיעה? מערכות חברתיות, קהילתיות, דתיות, משפטיות ופוליטיות דנות בשאלות כבדות אלו, אך נראה כי ישנה מערכת אחת שכלל אינה יכולה לקיים את הדיון - מערכת החינוך. מי שבוחרים לעסוק בחינוך, חייבים מתוקף תפקידם להאמין באפשרות של תשובה. כל מהות העשייה החינוכית היא הבחירה לראות את הנער או הנערה "באשר הם שם". להאמין כי ניתן לתקן, כי הסיכוי גדול מהסיכון. חינוך פירושו אמונה באפשרות של תשובה. חינוך פירושו תקווה.